איך לעצור את הזמן

לפעמים אני מגיע עם ענת למלון,
ללילה אחד קצר
והיא כבר מפרקת את המזוודה ותולה את הבגדים,
ואני כל הזמן מתווכח איתה על זה. בשביל מה המאמץ, בבוקר כבר לא נהיה פה.
והאמת שבעומק יש כאן התנגשות בין שתי תפיסות.
האחת אומרת שהכל זמני, גם החיים, לכן אין לך מה להרגיש כדייר של קבע בשום מקום.
והשנייה, אומרת שאם אני כאן אני כאן. בכל רגע אני קבוע במקום שבו אני נמצא.
ושם אני בונה לי את המשכן הפרטי שלי.
והאמת שהיא צודקת, והראייה לכך
היא שגם כשבני ישראל חנו במדבר לזמן קצר, הם הקימו את המשכן עם כל העבודות שבו
ושהו במקום כמקום של קבע גם אם למחרת היו צריכים לפרק הכל.
והתודעה הזו, מלמד אביו של הרבי מליובאוויטש, מכניסה לי נצחיות ותחושת קבע ומשכן בכל רגע חולף.
רק מה, זה קשה.
קשה לפרק את המזוודות ולארוז, לבנות משכן ולפרק.
קשה להיות זמני וקבוע בו זמנית.