¶ התחלת המסע
ברוכים הבאים לסליחה זה מה שהזמנתי פרק 39 פרק סולו שם קצת קשה שנקרא לשבת שבעה אני לבד רושום במסעדנב הול באלפין בדינדלנג בגרמניה סיימנו, לא יודע אם זה פרק מלא אולי פודקסטון פרק קטן לפני שהולכים לישון או משהו כזה יש איזה נושא שעולה כבר הרבה מאוד פעמים שחשבתי שאולי שווה להקדיש לו רעיון לא לבעל, זה לא קשור לשבעה אמיתית אבל זה כן קשור לרעיון שלפעמים צריך לשב את שבעה על רעיונות.
ובעיקר אני רוצה להתייחס פה לציפייה אני פוגש אנשים בני 40, בני 50, בני 60 שבמשך עשרות רבות של שנים מנסים לחלץ או לקבל משהו מההורים שלהם.
שהם לעולם לא יקבלו וזה מדהים לראות אנשים עוצמתיים בעלי חברות נשים עוצמתיות אנשים מפותחים שממשיכים למשך הרבה מאוד שנים להתנפץ על איזה סלע הורי כזה מתוך איזו ציפייה ילדית עמוקה שסוף סוף מתישהו אני אקבל את מה שאף פעם בעצם לא קיבלתי מההורים שלי וזה מדהים לראות שאנשים האלה לא מצליחים לקלוט או לעצור לרגע לאיזושהי ערכת מצב שאומרת, הדבר הזה שאני כל כך חפץ המילוי הזה שאני כל כך רוצה לקבל מההורים שלי אני עושה מאמץ כל כך אדיר כל כך הרבה
שנים לקבל אותו אותו הדבר הזה לא יקרה אני פוגש אנשים שבכל פעם שפוגשים את ההורים שלהם הם מושפלים בשולחן השבת אני מדבר על אנשים מבוגרים. והם נשבעים שדי זה לא יקרה יותר ועובר שבוע ומנסים עוד פעם ומנסים עוד פעם למצוא חן ביני ההורים שלהם ושוב פעם הם מושפלים בשולחן השבת ושוב פעם מבקרים אותם ושוב פעם לא מרוצים.
ואנחנו רואים אנשים מבוגרים שמנסים להצטיין ולזכות בהכרה על ההישגים המקצועיים שלהם ומתקדמים ומתקדמים ואורים אולי סוף סוף יהיה יום אחד שבו האמא או אבא שלי אולי שנים יגידו תשמעת על אנחנו כל כך כל כך גאים בך וזה פשוט לא קורה יש כל הזמן שיפוט על הבחירות ועל המהלכים ובשביל מה אנחנו פוגשים אנשים שכל החלום שלם זה להיות מערכים כמו האח או כמו האחות שלהם. ושנים ושנים שהם מתאמצים להביא הישגים, ולהיות הצד האחראי במשפחה, והצד המטפל במשפחה, והצד שנוטל שירות להורים.
ועדיין ההכרה לא מגיעה, היא מגיעה דווקא מאיזושהי סיבה לאח השני. ואנשים האלה לא מתפקחים, והם מתנפצים, זה הדימון היחידי שיש לי. שוב ושוב על הקיר הזה של התסכול, שהם לא מקבלים את זה.
יש בהם איזה חלק ילדי שאומר טוב זה עוד רגע זה יקרה בשבוע הבא זה יקרה בשנה הבאה זה יקרה אבל זה לא קורה אני יכול לתת שתי דוגמאות ככה מהשבועות האחרונות אחת ילדה בחורה שנולדה והייתה אהובה על ידי האבא והאמא שלה וקיבלה את כל עצומת הלב בכמה שנים הראשונות גם מאבא וגם מאמא עד שהילד נולד, עד שהבן זכר נולד ובתרבות של המשפחה הזו ובשנים שאנחנו מדברים עליהם זהו, זה היה הכל וברגע שהאח הזה נולד כל תשומת הלב אופנתה אליו ולמרות שהוא לא היה חכם כמוה ולמרות שהוא לא היה תלמיד מצטיין כמוה ולמרות שהוא עושה בלאגן
ולמרות שהוא לא דפק רשבון ולמרות שהיה צריך לחלץ אותו כל הזמן למצהרות שהוא עשה למשפחה עצם העובדה שהוא היה בן זיקתה אותו במינוחה, והילדה הזו בשך הרבה מאוד שנים ניסתה להחזיר את המעמד שלה וככל שהיא תמצא יותר, היא ויתרה על עצמה יותר וככל שהיא ויתרה על עצמה יותר, היא ריצתה יותר ועשתה יותר.
וככל שהיא עשתה יותר וריצתה יותר הפכה שקופה בין ההורים שלה והיא המשיכה להתאמץ וצמצמה את עצמה אז גם הרשו לעצמם לדרוך עליה וככה ככל שהשנים נקפו התסכול נשבר אבל האסטרטגיה הזאת של בסוף אני אהיה מספיק טובה כדי לזכות בהכרה הזאת.
בסוף האסטרטגיה הזו לא עובדת והאישה הזו לא עוצרת היא לא עוצרת לא בגיל 30 ולא בגיל 40 ולא בגיל 50 והכעס אל אחי הגדל והכעס אל ההורים גדל והיא לא עוצרת לשאול את עצמה האם יש איזשהו עתיד לדבר הזה האם אי פעם אקבל את מה שמגיע לי מההורים שלי, דוגמא שנייה גם היא מאוד מאוד כואבת, עוסקת גם היא בילדה מאוד מאוד אהובה לפני הרבה מאוד שנים. ושלצערה רב לצער אמא, אבא שלה נהרג במלחמה, אבל הוא נהרג והשאיר את האם בהריון, וכשהילד הזה נולד, הוא בעצם היה בבואה ישירה והמשך ישיר של האב.
והאם בעצם מקדה את כל החיים שלה בילד הזה שהוא עוזר על האב ולא משנה מה הילדה הזו עשתה, כמה היא היית מדהימה וכמה היא תמכה באבל של האימא וכמה היא הפכה להיות ילדה אורית עדיין בשום שלב היא לא זכתה להכרה שהיא כל כך רצתה אותה.
¶ עם אבא שנפל
ולמה אני קורא לפרק הזה או לפודקסטון הזה לשבת שבעה כי כשאני מדבר עם האנשים האלה ואני רואה את העצב שלהם אז תמיד יש בעצב שלהם איזה מימד של אבל, מימד של אבל שמסמל עצבות על חיים שלא חיו עד הסוף, חיים של מאמץ קבוע לקבל הכרה וסוף סוף רגע של אהבה מלאה מההורים וזו הכרה והאהבה שלו מגיעה, עם כל כמה שהדבר הזה נשמע מאוד מאוד קשה והוא באמת מאוד מאוד קשה וגם הטרמינולוגיה מאוד קשה אני חושב שלפעמים הדרך היחידה לצאת מהלופ הזה זה קצת לשבת שבעה כלומר להסתכל על ההורים ולהגיע להכרה החותכת
הכואבת שאני מההורה הזה לא קיבלתי בעבר לא מקבל בהווה וגם לעולם לא אקבל את מה שאני כל כך מצפה לו וחסר לי לקבל אותו.
ושהדבר היחידי הנכון לעשות הוא להתייאש לבכות ואפילו להתאבל והתרגיל שאני נותן הוא להתאבל 7 ימים על ההוריה הזה שאף פעם לא יהיה לי שהוא אף פעם לא יהיה ממש וימלא את הבור הזה שנמצא אצלי כל כך הרבה שווה, ואולי אפשר לשפוט את זה כי כאילו זו אסטרטגיה של ייאוש אבל מכיוון שהדבר הזה, הומלץ לא מעט אנשים בעבר אנחנו יודעים להגיד, שכשילד ושוב כשאני מדבר על ילד אנחנו מדברים גם על אנשים מ-40, 50, 60 וגם 65, ברגע שאני משחרר את ההורא מתוך ההכרה שאני לעולם לא אקבל ממנו את הדבר הזה, אז ההורה מאבד את הכוח שלו עליי
אם אני ילד שכל הזמן מנסה לרצות ולשמח את ההורי שלי והוא ממשיך לבוא אליי בטענות ומספר איך האח השני שלו מתקשר אליו מחול לשאול מה שלמה כאשר אני פעמיים בשבוע מבקר אותו מבשל לו ולוקח אותו לרופא. ברגע שאני מכיר בזה, שאני לעולם לא אקבל ושהוא תמיד יחשוב עליי את הדבר הזה, בעצם הלוורד שלו, ההשפעה שלו עלי מבוטלת. ולא רק ההשפעה הרגשית שלו מבוטלת, הוא גם לא יכול להמשיך להתנהג אליי אותה התנהגות.
כי אם אני בעצם בפנימיות שלי אומר, אני עליך ויתרתי, אז המניפולציה או המניפולציות של האשמה והמניפולציות של אני לא מרוצה אינך או המניפולציות שאתה לא עומד בצפיות שלי, או בזה שאתה לא הילד שחלמתי שתהיה. כל המניפולציות האלה, המבקרות בעצם מפסיקות לעבוד עבור ההורא הזה, גם אם זה באופן לא מודע.
הוא לא יכול יותר ללחוץ על הכפתור. ולא רק שאני הפכתי או התחלתי לחיות חיים יותר ריאלים, כי אני מבין שמעשה לזה לא ייצא מים, והציפייה הזו שכל יום כואבת לי ושוחקת אותי נעלמת, אלא שזוגם לפעמים האפשרות היחידה להתחיל מחדש את מערכת היחסים הזו עם מאזן כוחות שונה. לא עוד פעם כפי שהעשרות שנים אחורה אני המרצה ואתה לא מרוצה או אני המרצה ואתה אבא לא מרוצה. אני לא עוסק יותר בריצוי ולכן אתה לא יכול להפעיל עליי את הכוח של האדם הלא מרוצה.
לא עוד אני השם ואת הקורבן של זה שאני ילד לא טוב אלא שאני מזכה את עצמי ואני לא מנסה להראות שאני כן בסדר למרות מה שאתה חושב והדבר הזה לא רק שהוא מאפשר לי להשתחרר אלא הוא גם מאפשר לי לבנות בסיס חדש למערכת היחסים הזו זה כאילו המסע ומתן הלא מודע הזה פתאום נמצא בנקודת.
¶ בעצבות להשלמה
משען חדשה לחלוטין שבה יש לי חופש מלא מול ההורים שלי אלא מול ההורה הדמיוני הזה שלי שוויתרתי בעצם אני מוצא עכשיו הורה אמיתי ויש לי מערכת מאוזנת מולו, ולמרות שהדיבור הזה הוא דיבור מאוד מאוד מורכב של אני בעצם וזה התרגיל שאני נותן לתלמידים אני מבקש מהם לשבת שבעה על הרעיון שהם יקבלו את מה שהם תמיד חלמו לקבל מהאורים שלהם, זה בדרך כלל לא העצב האבל לא ממשיכת עם שבעה ימים אבל הסימבוליות הזו של כן אני בוכה על משהו שמת ולעולם לא יהיה.
ברוב המקרים דבר הזה מוליד חופש מאוד גדול איזו הורדה של אחרי העצב הראשון יש איזה הורדה של סלע מהלב אני מבין איפה נמצא כמו בכל אלה אבל יש בסוף איזה רגע של השלמה ואחרי הרגע הזה של ההשלמה אפשר או לפחות יש פוטנציאל להתחיל לבנות מערך תכסים מתוך שורש שונה, לא שורש של צורך, לא שורש של פחד, לא שורש של ריצוי, אלא בן אדם שעומד על שתי רגליים מציבות, מבין מה הוא יכול לקבל מההורי שלו ומה הוא לא יכול לקבל מהם, ופשוט נאמן לעצמו בתוך הקשר הזה בלי לאבד את עצמו לדעת כדי לקבל את הדבר הזה שכל כך עושה.
ברוב המקרים, הדבר הזה מאפשר לקשר אחר לצמוח. אז מהו התרגול הרגשי? גם אם הדבר או האירוע אצלכם בחיים הוא לא כל כך דרמטי, עדיין אתם יכולים להסתכל על איזה חלק שלה. איזה יחס שמעולם לא קיבלתם בעבר, אתם לא מצליחים לקבל אותו בהווה, וכנראה אחרי הרבה מאוד שנים אתם גם מבינים שלעולם לא תקבלו אותו בעתיד. רשמו את החלק הזה. רשמו מה לעולם לא תקבלו.
ותטאבלו על זה. תנו לזה מקום, תבקו את זה, תדבעסו על זה, תכרסו על זה, תשחררו בסוף את הציפייה תשחררו בסוף את ההורים שלכם מאחריות לתת לכם את מה שלצערנו פשוט מהסיבות העמוקות והלא מודעות שלהם לא מסוגלים לתת לכם תעשו את זה שחררו את עצמכם מהציפייה ושחררו אותם מאחריות לפעמים זה פשוט הדרך היחידה לחיות באופן חופשי למנוע קונפליקטים אינסופים של תסכול והאשמות של ההורים, ולעיתים רבות ואת זה אני אומר לכם מניסיון זה משטח את השטח כדי להתחיל מההכתיחסים
בנקודה הרבה הרבה יותר מאוזנת, ולפעמים זו דרך היחידה לעשות את זה, זהו זה היה פרק קצר מעריך של רבשה בלי לימור, 100 אלפים פה מחר טסים חזרה לארץ, מקווה שהפרק הזה לא מדבר לכם, ושאין לכם את העניינים האלה, אבל אם כן, וואלה, תנסו את זה. עובד. זהו, נתראה בפרקים הבאים.