נדמה שלא משנה בכמה מהדורות חדשות נצפה וכמה ויכוחים פוליטיים ננהל, משהו מהותי עדיין יחמוק מאיתנו: מהם הרעיונות הגדולים שמניעים את נבחרי הציבור, את היריבים הפוליטיים שלנו ואותנו? איך המחלוקות של ימינו קשורות לדיונים הסוערים שהתנהלו לפני אלפי שנים באקדמיה האפלטונית, במנזרים הטאואיסטיים ובבתי המדרש היהודיים?
במפלגת המחשבות ד״ר מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג עושים זום-אווט מאירועי השעה, ומנתחים את הפוליטיקה הישראלית בעזרת התיאוריות של גדולי הפילוסופים וההוגים. עם מיליוני האזנות וקהילת מאזינים מעורבת, ההסכת מוכיח שוב ושוב שכשחושבים על זה לעומק, אין באמת דבר כזה פוליטיקה קטנה.
רוצים לחשוב ולכתוב על הרעיונות של מפלגת? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו >>
למרות שבעולם הרעיונות כבר כמעט ואין הבדלים בין ימין לשמאל, בעולם הזהויות הפער בין המחנות האלה משמעותי ועמוק. כדי להבין אותו, צריך לחזור כמאה ועשרים שנה אחורה אל הקונגרס הציוני השישי, בו פרצה המחלוקת הטריטוריאלית הראשונה שקרעה את התנועה הציונית. מתברר שהמחלוקת על עתיד יהודה ושומרון היא רק סיבוב נוסף של המחלוקת הגדולה ההיא על אוגנדה.
לפי הרעיונות שעלו בפרקים הקודמים, זו תקופה מאוד מוזרה להיות בה ״מסוכסכים״. אנחנו אמנם חלוקים בנוגע לעתיד הרחוק, אך רובנו מסכימים על הפעולות בהווה הקרוב בשטחים. אך למרות שהמחלוקת הפוליטית החריפה ביותר בתולדות ישראל דעכה, השנאה והקיטוב לא דעכו כלל וכלל. זהו הפרדוקס הגדול של הפוליטיקה הישראלית. איך אפשר להסביר אותו?
בעשורים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נתפסה בעיקר כנספח לדיון המרכזי, או אפילו ככלי. בעוד שהימין ראה בה אמצעי להרחבה ולחיזוק הריבונות הישראלית בשטחים, השמאל ראה בה מכשול הרסני בדרך לשלום. אבל היום, כאשר בשטחי יהודה ושומרון חיים למעלה מחצי מיליון יהודים, ההתיישבות היא כבר לא עוד טיעון בויכוח. היא הפכה להיות לנושא בפני עצמו, והיחס אליה הוא בעצם מיקרוקוסמוס של הדיון כולו.
רעיון צמצום הסכסוך הוא ביטוי לפוליטיקה צנועה. כזו שאינה מבקשת להגשים חלומות, אלא למנוע אסונות ולהביא לשיפור ״החיים עצמם״. אבל מה יעלה אם כן בגורל החלומות? האם בחירה בטקטיקה של צמצום הסכסוך היום תפגע בפתרון הסכסוך בעתיד? ומה יש לפלסטינים לומר על כל זה?
אחרי שעברנו כמה תפניות מחשבתיות, ובהן המעבר מחשיבה בינארית לכמותית, נצלול לעומק לאפשרות של צמצום הסכסוך - אסטרטגיה שמייצרת אפשרות לצאת מהמלכוד, ולפעול כדי לשנות את המציאות. נשאל מהו בעצם צעד שמצמצם את הסכסוך, מה תהיה ההשפעה המצטברת של צעדים רבים כאלו, ומה עומד מאחורי ההתנגדויות לאסטרטגיה הזו.
על פניו, נדמה שיש שתי דרכי התמודדות עם הסכסוך, וששתיהן בלתי אפשריות: מצד אחד, אי אפשר לפתור אותו כמו שהשמאל חולם, מצד שני, אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, כפי שהימין מבקש. אך ייתכן שהמצב אינו בינארי כפי שנדמה, ושיש גם אפשרות שלישית. בשביל להגיע אליה, צריך לעבור דרך שלוש תפניות מחשבתיות.
הפרק הקודם הסתיים במסקנה המפתיעה שהמצב הקיים לא נורא כל כך. אם אי אפשר לפתור את הסכסוך, נראה שהכי נכון לנסות ו"לנהל" אותו. אך האם זאת אשליה? אולי דווקא אסטרטגיית ניהול הסכסוך היא שתוביל את מדינת ישראל לקטסטרופה הגדולה מכל?
כשמבינים עד כמה הסכסוך מסובך וכמעט בלתי ניתן להתרה, עולה האפשרות שאולי המצב הקיים לא נורא כל כך. תקופות השקט אמנם מופרות מדי פעם בגלים של אלימות וטרור, אך נדמה שכוחות הביטחון כבר מיומנים בהתמודדות עמם. אם כך, ייתכן שהבעיה נעוצה בכלל בציפיות שלנו. אולי את הסכסוך הזה אי אפשר לפתור, אבל אפשר ללמוד לנהל?
בפרק הקודם סיימנו מהלך ממושך של הקשבה רדיקלית לצדדים השונים של הסכסוך: הפלסטינים והישראלים, השמאל והימין. כעת, הגיעה העת לעבור מהפילוסופיה לפרקטיקה, ולשאול: אז מה עושים עכשיו? האם הסכסוך הזה פתיר? קיימת דרך שבה העמים יוכלו להתפייס?
נרטיבים היסטוריים ורעיוניים – כמו המחלוקת על השאלות מיהו יליד, מיהו עם ומיהו הקרבן – כבודם במקומם מונח. אך בתשתית הסכסוך הזה רוחשים רגשות עזים שמשפיעים על המציאות באופן דרמטי. בשל כך, הביוגרפיה הרעיונית של הסכסוך היא חשובה, אבל הביוגרפיה הרגשית שלו חשובה לא פחות.
בניגוד לשיח הציבורי הפופולרי בנושא, השאלה מי סובל יותר או מיהו הקרבן בסיכסוך הזה היא לא שאלה ילדותית, או תחרות מגוכחת על קורבנות; זו דווקא נקודת מפתח חשובה להבנת הטיעונים הרעיוניים של שני הצדדים. לכן, על אף הקושי, ולפעמים בניגוד לאינטואיציה הבסיסית של חלק מאיתנו, בפרק הקרוב ננסה להתייחס ברצינות לשאלה - מיהו הקרבן?
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, והותירה אחריה סדר עולמי חדש. הסדר החדש יצר את הזכות להגדרה עצמית, ואת המשוואה החדשה: "לעם, היושב על מולדתו, מגיעה מדינה". באירופה זה עבד לא רע, אבל במזרח התיכון לעומת זאת, כל צד טוען שרק הוא עומד בתנאי המשוואה הזו. אחרי שבפרק הקודם ניסינו לפצח את השאלה מי יכול לטעון שזו מולדתו, הפעם ניגש לחלק הראשון במשוואה: מיהו עם?
תמצית הטיעון הציוני ותמצית הטיעון הפלסטיני הם תמונות מראה האחד של השני: שני הצדדים טוענים "אנחנו מכאן. הצד השני הגיע ונישל אותנו מאדמתנו". בפרק זה ננסה לעשות סדר בטיעון הילידי של המסוכסכים, ולברר סוף סוף מי מכאן ומי לא, מי נישל את מי ומתי, והאם הקולוניאליזם האירופי קשור לסיפור.
״הצד השני״ שנקשיב לו כעת הוא לא השכן ממול שהצביע ההפך מאיתנו בבחירות, או הדודה הקיצונית שמייצרת מריבה בכל ארוחה משפחתית. בפרק הזה נקשיב באופן אמפתי, אולי רדיקלי, לטיעונים של הצד השני האמיתי בסכסוך הזה - זה שעד כה בכלל לא דיברנו עליו, או איתו - הפלסטינים.
חמור רעב עומד באמצע חדר, משני צידיו ערמות שוות בגודלן של חציר. שתיהן נראות לו אטרקטיביות באותה המידה, והוא מתלבט לאיזו מהן לפנות. לפי הפילוסוף הצרפתי בורידן, החמור משתתק וממשיך להתלבט לנצח, עד שהוא הופך לגל של עצמות. אחרי שראינו את האמת בטיעונים השונים בנוגע לעתיד הסכסוך, האם הפכנו גם אנחנו לאותו חמור משותק?
חידה למאזינים: איזו מצווה מופיעה הכי הרבה פעמים בתורה? שמירת שבת? הנחת תפילין? מצוות יישוב הארץ? ואולי - אף תשובה אינה נכונה? בניסיון להבין מה העמדה של ״היהדות״ על הסכסוך, נשאל האם גם במקרה הזה - כמו במקרה של הציונות והמוסר - צד אחד בדיון לקח מונופול על היהדות.
בשיח הישראלי על הסכסוך נדמה שלשמאל יש מונופול על המוסר, ושהימין מחזיק במונופול על הציונות. אך האם ייתכן שלא באמת מדובר במחלוקת בין ערכי הציונות מימין לערכי המוסר וההומניזם משמאל, אלא בקונפליקט בין ערכי הציונות עצמה?
בפרק של היום נבקש להקשיב לטיעונים המוסריים בנוגע לעתיד השטחים, משימה שמתבררת כמורכבת במיוחד. יש לנו אמנם נטייה לחשוב שדילמות מוסריות דומות לשאלות עובדתיות – שכמותן, קיימת תשובה אחת נכונה לשאלה – ומטרת הדיון המוסרי הוא פשוט לחשוף אותה. אך בדרך להבנת הסכסוך, נצטרך לערער על התפיסה הזו, ולשאול מהי בעצם דילמה מוסרית.
הדרך שלנו להקשבה רדיקלית החלה בטיעונים ההישרדותיים משמאל ומימין, ובניסיון להשתכנע משניהם. בשני הפרקים הבאים נעשה מהלך דומה במישור של הטיעונים המוסריים, ונתחיל במילה אחת שמושכת אליה את מרבית האש. היא כל כך טעונה, עד שלעתים כשהיא עולה לאוויר, הדיון מיד מסתיים. בואו נדבר על הכיבוש.
הדמוגרפיה היא לא הטיעון היחיד שמתחרה על תשומת ליבנו במגרש ההישרדותי. ואם בהקשבה רדיקלית עסקינן, זה הזמן לגייס אותה לטיעון ההישרדותי הבולט ביותר של הימין: היציאה מהשטחים תפגע בביטחון הלאומי שלנו, ותאיים באופן אסטרטגי על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם לשמאל יש תשובה טובה לתרחיש הזה?
אחרי שעסקנו בהקשבה רדיקלית, הגיעה העת לגייס אותה. שני הפרקים הקרובים יתמקדו בהקשבה לטיעונים המשכנעים ביותר משני צידי המתרס – הטיעונים ההישרדותיים. בפרק הקרוב נעמיק בטיעון המשכנע ביותר משמאל – הטיעון הדמוגרפי. ליבת הטיעון אינה נעוצה במספר התינוקות הפלסטינים הנולדים מדי שנה, אלא בשאלה רחבה יותר: כיצד ישראל תתמודד עם שני מיליון פלסטינים?
החדשות הרעות: נראה שאיבדנו את היכולת לנהל שיחה מעניינת, טובה ויצירתית על הסכסוך (או למעשה על כל נושא שחשוב לנו). אבל יש גם חדשות טובות: מסתבר שזו אינה גזירת גורל, ושיש מה לעשות כדי לרפא את המצב הזה. הדרך לשם מתחילה בשמורת גורילות ברואנדה, ומגיעה עד בית הלל.
עד עכשיו לא באמת דיברנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דיברנו בעיקר על עצמנו, ועל איך אנחנו מגבשים את הדעות שלנו לגביו ומתבצרים בהן. גילינו שמרוב שאנחנו נעולים בתוך זהויות וחרדות, קשה לנו לראות את המציאות עצמה; בטח שלא לדבר עליה. כך קרה שהסכסוך אמנם לגמרי חי, בועט וקיים, אבל השיחה עליו מתה.
אם אתם חיים פה בשנים האחרונות,אתם מכירים את האדישות הישראלית ביחס לסכסוך. אבל האדישות הזאת יוצאת דופן: מאז ההתנתקות הפערים בין ימין לשמאל אמנם קטנו, אך עוצמת הקיטוב לא קטנה בהתאם. רובנו איבדנו עניין בסיכסוך - אבל נשארנו מסוכסכים. מתברר שכמו שלחלומות יש סיפור, ולחרדות יש סיפור, גם מאחורי האדישות הישראלית יש סיפור שכדאי להקשיב לו.
אחרי כשלון ההתנתקות, בזמן שהמיינסטרים הישראלי נפל לייאוש, הסמנים השמאליים והימניים של המפה הפוליטית חישבו מסלול מחדש. כל צד ביקש להפיק לקחים ולעדכן את תפיסת העולם שלו למציאות החדשה, וכך הימין והשמאל עברו במקביל תפנית אידיאולוגית עמוקה. במידה רבה, הם עברו את אותה התפנית עצמה.
הישראלים בוגרי שתי האינתיפאדות מבינים שאי אפשר להישאר בשטחים, אבל שגם אי אפשר לצאת מהם. שאנחנו לא רוצים לשלוט על הפלסטינים, אבל שגם אי אפשר לסמוך עליהם. זה בדיוק מה שנקרא - מילכוד. ואז, בדיוק ברגע הייאוש הגדול, כוכב חדש זוהר בשמי הרעיונות. שמו בישראל: ״חד צדדיות״.
מתברר שיש קשר עמוק בין התשוקות שלנו לבין היכולות שלנו. ככל שהמציאות מתקרבת לחלומות שלנו, כך גובר התיאבון שלנו להגשמתם. זה מה שקרה לשני החזונות הציוניים הגדולים שקיבלו חבטה קשה עם הקמת המדינה ונכנסו למעין תרדמת, עד שמלחמת ששת הימים הפכה אותם שוב לאפשריים, והפיחה בהם רוח חיים. האם הפעם המאבק הרעיוני ביניהם יוכרע סופית? האם אחד מהם יגיע סוף סוף למימוש?
לכל צד במפה הפוליטית בישראל יש חזון אפוקליפטי גדול לגבי מה יקרה למדינת ישראל אם הצד השני ינצח, כמו גם חזון אוטופי במקרה שהאידיאולוגיה שלו תמשול בכיפה. אבל מה בעצם היה רגע ההולדת של החזונות הגדולים הללו? מסתבר שלא ב-67', לא ב-48' ואפילו לא ב-29׳. כדי לגלות כיצד ומתי נוצרו החזונות המנוגדים של הימין ושל השמאל צריך ללכת אחורה. הרבה אחורה.
"חורבן הבית השלישי" ומלחמת יום כיפור לא לבד. מחזון יוחנן, דרך נוסטרדמוס ובאג 2000 ועד משבר האקלים - האנושות תמיד היטיבה לנבא את סוף העולם. העניין הוא שאפוקליפסה טובה לא רק מייצרת חרדה, היא גם מייצרת פוליטיקה. מה הקשר בין האפוקלפיסות שאנחנו חוששים מהן, ובין הדעות הפוליטיות שאנחנו מחזיקים בהן? ספויילר: לא קשר מקרי.
בעונה הראשונה של מפלגת המחשבות עסקנו ברעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה, וטענו שהם עוזרים לנו להבין את המציאות. אך למען האמת, זה לא תמיד ככה. לפעמים, רעיונות דווקא מסתירים לנו את המציאות, ומונעים מאיתנו לראות אותה כפי שהיא. אז באילו מקרים רעיונות מפסיקים להסביר ומתחילים להסתיר?מתי מדינת ישראל למדה את השיעור הכואב הזה, ואיך כל זה קשור לחפיסות הקלפים שלנו? פרק ראשון בעונה השנייה של מפלגת המחשבות: "מסוכסכים". רוצים לקבל עדכון ישירות לפלאפון בכל פעם שעולה פרק חדש? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הוואצפ השק...
