פרק 347: שלושה לבבות

היי, אתם ואתם הלכיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי.

And it's still a vraam. שאנחנו בעיקר באחד כאן באולפן, שזה משהו שלא קוראנו.

نכון אבל הנה מגיע חג הפסח וזו הזדמנות להיות חגיגים אז אמרנו יאללה פרק משולש כי מזמן לא היה

עכשיו זה שחג זה לצערנו לא אומר שהאווירה מסביב חגיגית במיוחד כי בכל זאת מלחמה והתראות והזקות אבל דווקא בגלל זה רצינו להציע משהו

רצינו לעצור ולהסתכל בערב החג לא רק על מה שהרוס, אלא גם על מי שמבקשים לתקן. אז כמו תמיד בפרקים המשולשים שלנו, שלושה סיפורים

סיפור על אדם שמצייר לבבות על קירות בפלורנטין בזמן שטילים נופלים מסביב. על עמותה אחת שמנסה לוודא שבעלי מוגבלויות לא יישארו לבד דווקא עכשיו עם כל השיט הזה שקורה. ועל עמותה האחרת שמחברת בני נוער שגם ככה אין להם מסגרות למי שזקוקים לעזרה יותר מתמיד, למשל כי טיל בליסטי פגע להם בבית.

שלושה סיפורים קטנים לכאורה

ששופחים אור על החברה הישראלית כולה ובעיקר על היכולת שלה להתמודד גם בזמן משברים מהסוג הזה

כי אני רואה שבגלל שהנשאים שאני מתעסק בהם הם די חמודים במהותם דובים לבבות וכו גם כשאנשים רואים אותי עושה אומנות רחוב مشهو בהם פחות זועם גם אנשים שלא מתחברים לזה אתה רואה בן אדם מדביק לב אדום ברחוב, אתה תכעס עליו?

This is Ellie Rivzin.

معصف تأسيتي معصف غرفي وصالم وكמובן قומן رחוב

אם אתם גרים בשכונת פלורנטין בתל אביב, אולי ראיתם את הציורים והיצירות של אלי. הוא מפזר לבבות ודובים על גבי קירות הבניינים בשכונה. חלקם יצירות תלת מימד שהוא תולה, וחלקם גרפיטי שהוא מצייר.

יש איזה נושא ושאף אחד לא ייחס עליי כשאני אומר את המילה חיובי במלחמה כי אין שום דבר חיובי במלחמה אבל לרוב לצערי, בכנות לצערי. המשטרה קצת יותר עסוקה בדברים יותר חשובים. וזה אומר שאתה יכול ללכת ולקשקש ברחוב בצורה קצת יותר רגועה. הייתי מעדיף להיות יותר מודאג מהמשטרה מאשר מטילים.

כדי להבין מה גורם לאלי לצאת לקשקש על קירות של בניינים ולילות שבהם רובנו רצים בין הבית למקלט, צריך לחזור אחורה. לתקופה שבה אלי היה בסך הכל ילד בן 14 בביר שבע.

באותה תקופה שגרתי בבר שבע זה היה שם תמהיל מצחיק סיאן גינס לגרפיטי הכי גדול בעולם גר בה באותה תקופה חבר והיו עוד איזה שתי אנשים שמקשקשים בעיר אבל שמה זה עיר של כמעט 300 אלף תושבים והיא ריקה מעבודות את מה גיל 14-15 כזה זו תקופה של מגניב וברייק דנץ ורולר וזה מתבקש ללכת לקנות פחיות באום סנטר ולבדוק את הגבולות של נחמדות המשטרה התחלתי להדביק איקסים עם כזה כמו סמיילי עצוב רק עם איקסים בעיניים על כל מיני חפצים דוממים על טבע דואר, על תמורים, על כל דבר שזה בעצם מוסיף לו פרצוף

עם השנים אלי התבגר והלך לכיוונים אחרים. הוא למד עיצוב תעשייתי בבצלל, הוא החל לעבוד כמעצב גרפי, הקיא משפחה, קנה בית, התמסד.

Thank you.

איכשהו שכחתי אומנות כפן זאת אומרת הייתי מאוד בעבודה זה עדיין אומנותי אבל זאת לא אומנות Should Nikla exit through the gift shop?

בנקסי הוא אומן הרחוב האנונימי המפורסם ברחבי העולם. הסרט שלו מתעד חלק מהיצירות שלו, שהן כוללות הכל מגרפיטי לפסלים, לאפילו שימוש אומנותי בחללים כמו בתי מלון.

אני אמרתי את עצמי אני חייב לעצור את זה אני חייב ללכת לקשקסת על איזה קיו

אז אלי יצא פיזית מהבית והחל לצבוע קירות והקיר הראשון שהוא צבע זה היה הקיר של הבניין בו הוא גר בפלורנטין. הוא החליט להמשיך עם מוטיב ה-Xים שהפיין אותו כילד ביבר שבע. הוא צייר לבבות עם עיני X ופרצוף עצוב. אחרי שהיצר הספונטני סופק, אלי החל להבין מה בעצם המטרה שלו כשהוא יוצא לצייר ברחוב. הפעם זה לא היה כדי לסמל שהעיר שבה אוגר היא נטולת חיים וצבע. כמו שהיה כשהוא היה קטן וגם זה באמת לא משהו שאפשר להגיד על שכנת פלורנטין בתל אביב יש בה המון חיים וצבע

הוא פרויקט שנועד באמת לשמח ולפזר חיוכים וזה גם למה די מהר ירדתי מהדגמים של הלב עם הפרצוף העצוב ועברתי ללב התבחר מה שבא לך הוא אדום והוא שם

אלי התחיל לצייר את הלבבות ברחבי השכונה קצת לפני תחילת מגפת הקורונה ב-2020. בנוסף ללבבות, יצטרף גם דובי קטן ותלת מימדי שכאילו מציץ מצידי בניינים ומנופף לשלום. המלחמה שברצה ב-2023 לא העתה את הפעילות שלו ההפך הוא הנכון

מהרחוב יוצא לי להתעכל לא מעט באנשים שמכירים או ראו או נחשפו לפרויקט ואומרים תקשיב זה משמח אני אצוטט מישהי שפגשה אותי ברחוב בזמן שאני תעולה אותם באיזה 1-2 בלילה עשה לי מה? אתה בחור שתעולה את הלבבות? תודה פשוט תודה שהייתי בתקופה של הקורונה והאי אפשר לטייל יותר מדי אז בריצות שהייתי עושה הייתי מחפשת עם תלית הלב חדש זה היה פשוט משמח אותי אתה שומע דבר כזה אוטומטית אומר אוקיי עשיתי מאה אני הולך לעשות עכשיו עוד ארבאמו

ביום שהמערכה הנוכחית מול איראן פרצה, אלי עמד לצייר את אחד הציורים השאפתניים ביותר שלו. בעל גלריה בשכונה הזמין את אלי לצייר לאורך כל גובה הבניין שלו ציור ענק של דובי.

המלחמה מתחילה, ובמטה הרמה שהזמנו למען הפרויקט הזה, הצבעים שהזמנו לפרויקט הזה, הכל מוכן. הסטנצילים כבר נכתחו בלייזר, זאת אומרת, זה ציור שההכנה אליו לקחה איזה חודש.

ביום שבת ה-28 בפברואר אלי היה ממש בשיא הבניין על במת הרמה חשמלית ניידת ועמד להתחיל את המלאכה המפרכת שנדרשת בשביל ציור כזה.

אנחנו מדברים על ציור קטנצ'יק בגובה 14 מטר רחב של 2, 14 מטר מהרצפה הוא מתחיל בעצם בתקרת הקומה הראשונה הוא נטו 10 מטר על 2 אז אנחנו מדברים על המון המון המון צבע במטה רמה חשמלית שמגיעה ל-16 מטר גובה וכל שאר הדברים הכיפים שנלווים להפקה כזאת אני אומר שהתחלתי לצייר אותה אני גם מתחיל מלמעלה זה אומר שהייתי בגובה המקסימלי של הבמה שזה 16 מטר

ואז הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות כשאלי תקוע באוויר

Cara.

מתחילה הזקה בגלל המיקום של הבמה באותו רגע ובגלל מכוניות שחנו שם בסביבה ידעתי שאני לא יוכל לרדת תוך רבע שעה אפילו כי יש שם תימיונים שצריך לעשות עם הקף של במטרמה הזאת בנקודה ספציפית שהיא עמדה בה שזה לקח לי כמעט חצי שעה להביא אותה רק למקום הזה שאני יכול לצייר בה אז אמרתי זהו זה המצב אז פשוט נשארתי למעלה אני נמצא על הבמה הזאת אני מסתכל למעלה ואז מאחורי הבתים אני פשוט רואה כדור אש מאוד לא קטן ופתרויית אשן עולה

¿La pajadeta?

פחדתי מאוד יש לי וידאו של זה והישרתי את הסאונד שלו גם בגלל ששומעים בעזקות וזה מתרגר מאוד וגם בגלל שרוב הוידאו אתה שומע את הנשימות שלי כאילו, יש גבול לכמה לא לפחד אפשר

ואז אני גמר שאתה פירק תראה, אתה שם מה קורה, אתה משכרוצה. כן. כשהוא הצליח לרדת סוף סוף, אלי יבין שאם הוא רוצה לסיים את הציור, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה להבין איך הוא לא נתקע למעלה עם הבמה הזאת שוב פעם.

ובסוף הבאתי את זה למצב שהייתי יכול להספיק לורדת להיכנס למקלט ואז לחזור לצייר בצורה בטוחה וכך עשיתי בכל ה21 שעות הרבה עוד שעבדתי על זה ברצף

בשעות הארוכות והמותחות שבהן אלי היה בחוץ ועבדה לסיים את הציור בין מטחי טילים, תושבי השכונה באו להביע את התודה שלהם על היופי שאלי מביא לרחוב.

اין לתאר כמה הסביבה הזאת אוהדת ותומכת אני אפילו לא יכול לספור את כמות הקפה שאנשים הביאו לי מסתכלים למעלה אתה רוצה קפה? אם זה כן איזה הפוך חזק אוקיי הולכים קונים לי חוזרים עם קפה כך

ביום שבו נפגשתי עם אלי, חודש לתוך המלחמה, הוא התכונן לצאת שוב, בלילה קשה ורצוף טילים, כדי לקשט את קירות הבניינים עם דובים ולבבות. הציורים האלה כמובן מסמכים את התושבים וכל מי שחולף ברחוב, אבל בזמן מלחמה הם גם נותנים לאלי תחושה של מטרה, של משמעות. וזאת בתקופה שבה הרבה מאיתנו מרגישים חסרי עונים.

אני יכול למחות אני יכול לחרוס אני יכול להתעצבן אבל אם יש לי איזשהו מימד של השפעה על הפצצות של משחטות שנמצאות בצד השני של העולם, שבכלל מדינה אחרות עושה. לא. הדבר היחיד שאני כן יכול לעשות זה לשמוע על שפי יהודתי.

אלי ריבזין יוצא וטולל לבבות על הקירות, וזה בהחלט מהלך יוך אצל אלו שיוצאים החוצה. אבל יש אנשים שהמצב הנוכחי לא מאפשר להם בכלל לצאת החוצה, והמלחמה מעוררת אצלם קשיים גדולים.

היי, אני חד אורית, מבקשת סיוע לבת שלי, עם צרכים מיוחדים, מתמודדת נפס שהוספזה כמה פעמים. בנוסף, שני הורים שלי חולים מאוד. מבקשת את זה זכתכם, אני מתגוררת בקריית שמונה. לא פשוט לבת שלי עם כל המלחמה, היא מתמולד גם עם חרדות גדולות, ועם כל הנושא שמגורים באזור מלחמה, אני בבקשת את איזה חיתרם לעזור לנו להתבנות לבית מלון, להתעברר אפילו.

אין הודעות שהתקבלו בשבוע האחרון במוקד ההודעות של החמל הסגול. אם תכתבו בגוגל החמל הסגול, תגיעו לאתר שבו כתוב שהחמל הסגול הוא מוקד הסיוע הלאומי הראשון מסוגו לאנשים עם מוגבלות, נפגעי פוסט טראומה, נפגעי פעולות איבה, קשישים ומשפחותיהם.

אז בשבעה באוקטובר באותה שבת קיבלתי מאות הודעות וטלפונים עם אנשים מוגבודות וראיתי את הצורך אנשים צעקו

Zaccirli pintukados.

חירשת בעצמי, חירשת מלידה מעולם לא שמעתי צליל מה שנקרא, אמא לשני ילדים חירשים, נשואה לבנזוג חירש. אני חברת כנסת לשעבר, מייסדת, הוא מנכלית של החמל הסגול, יחד עם השותופים שלנו שווים.

שירלי נבחרה לכנסת ב-2021 מטעם מפלגת ימינה, והיא הייתה חברת הכנסת אחרי רשת הראשונה. וכיוון שהיא לא יכולה לדבר בקולה, הקול שאתם שומעים הוא שליאת פז'ו המתורגמנית שלה, שמתרגמת את תשובותיה של שיר לי משפת סימנים. איך זה בשבילך הסיטואציה שאנחנו מדברות ככה? שאני מדברת איתך ולי את מדברת במקומך, איך זה מרגיש?

דוגמה בכנסת שהייתי חברת כנסת הרבה פעמים באו אליי ואמרו למתורגמנית ליד תגידי לה. אז תמיד הייתי יוצרת ואמרת לו דבר אליי.

אנחנו יושבות בשלוש זוויות של משולש דמיוני. ליאת יושבת מול שיר לי ומתרגמת לה את השאלות לשפת סימנים. כששיר לי עונה היא מסתכלת אליי, מדברת איתי בשפת סימנים וליאת שיושבת לידי מתרגמת בקולה. לי זה מוזר, שלי את מדברת לא להסתכל עליה, כשהיא מדברת, כי נכון, כי אם אתה רוצה לכבד בן אדם שמדבר...

נכון, זה קשה. זה לא רגיל הרבה אנשים מתביישים, ותמיד אני מבהירה, מראש, זה בסדר, ככה מתנהגים אליו חירש, מסתיקים על החירש ושומעים את המטורגמן.

באוקטובר 2023 שירלי כבר לא הייתה חברת כנסת אבל הפניות מהאנשים עם מוגבלויות שהיו במצוקה הם שייכו לזרום אליה

היינו בקאוס, בשיתוק, המדינה עצמה לא תפקדה, רק החברה האזרחית יהיה כמה מיד לעזור בערבות הדדית, ואנשים צריכים מענה עכשיו תוך דקות. זה התחיל בהתחלה מהאנשים מהדרום וזה הלך וגדל והטייפון שלי קרס וזה מה שהובי אותי בעצם להקים את החמה לסגול עכשיו גם אני בעצמי בהזקות עם הילדים שהם חירשים וכל הבלגן לא אמרתי אני חייבת לעשות אני לא יכולה לעשות את זה לבד אז בתך הקמדו גוגל שיט פשוט, שאלון, ממש דף גוגל, שם שלך, מה המוגבלות שלך, מה הצורך, ופליטי את הרשבים.

אתר שווים הוא אתר חדשות עיתונאי שמסקר נושאים שמעניינים אנשים עם מוגבלות ובני המשפחה שלהם. דיברנו על האתר הזה בפרק 328 של חיות כיס עיתונות שווה.

הרמנו את זה ביחד, הפצנו את זה אצלי ברשתות, אצלם, וקיבלנו מאות פניות.

גם ארגון בזכות ועוד ארגוני חברה אזרחית רבים מציפים כבר שנים בפני הממשלה את הבעיה של אנשים וילדים עם אוטיזם שהמקלטים הציבוריים לא מתאימים להם. אבל למרות שהם אנשים עם מוגבלות לכל דבר, מוכרים כנחים בביטוח לאומי. בשעת מלחמה אין להם שום פתרון, הם אמורים לרדת למקלט כמו כולם. לצד הבעיות הגדולות והבלתי פתירות, יש המון בעיות קטנות, שכל מה שצריך כדי לפתור אותן זה קצת תושייה.

זוג קשישים שיש להם ממד בבית, ואין להם בעיה להגיע לממד, אבל הבעיה, אין להם דרך להגיע, הם מפחדים שהם בעל לחץ, הם יפלו בדרך, הם צריכים איזשהו מעקה בשביל הלכת. כשנהדות בקשה כזאת, לא צריך לפנות בן אדם, אלא אפשר להשיג איזשהו שיתוף פעולה עם עמותות שאנחנו משתפים לפעולה, שפשוט באי ומתקינים להם מעכבי, למצלנו פתרון. זה משהו שהרשות המקומית יכולה אפילו להרים.

שתיים מהפניות הנפוצות ביותר שמתקבלות בחמל הסגול הן מאנשים עם מוגבלויות שמרותקים לבית שלהם. בבית יש להם עמד, אבל אם תתפוס אותם הזקה בחוץ, אין להם שם רחב מוגה מגיש.

תקים את בחוץ ותופסת לך חזקה. את לא יכולה לשכבה לרצפה, את לא יכולה להיכנס לכל מקלט ציבורי כי הם לא נגישים. אז אם את צריכה דברים בסיסיים, כמו קניות בסופר או קנייה של תרופות, שזה מהותי, וזה הרבה מקרים. אני אתן דוגמה אחת. היא פנתה עלינו מישהי עם שבע מחלות נדירות, עם כשאין הידות, היא פנתה על העירייה שלה שהיא צריכה מתנדב שרק היא אסוף תרופה בשבילה.

הפתרונות שמוצאים בחמל הסגול מסבירה שיר לי, הם הרבה פעמים לא פתרונות שהחמל מייצר לבד. המוקדנים בחמל עושים הרבה פעמים עבודת חיבור שהיא לכאורה פשוטה, אבל אין אף אחד אחר שעושה אותה.

אנחנו לא ממציאים את הגלגל, אנחנו מכירים את המשאבים שיש גם ברשויות המקומיות, במדינה, משרד הממשלה, מיזמים חברתיים, עמותות, ארגונים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כולם באמת בלי אגו. כל פנייה שאנחנו מקבלים אנחנו עוזרים לבן אדם למצוא את הפתרון שהוא צריך. אנחנו מחברים אותו אם זה לפתרון אחד, אם הם לא יכולים לסייע, אנחנו בודקים מי כן, עד שהוא מקבל מענה, ואם אנחנו לא מוצאים, אנחנו לא מבטרים ואומרים אין פתרון, אנחנו נחשוב ביחד מי כן יכול, ואולי אפילו ניצר אותו בעצמנו.

הדוגמאות האלה, להביא תרופות, להשיג תרומה של מחשב, לדברים האלה שאיר לי קוראת הדברים הקטנים. ויש את הדברים הגדולים. אלה דברים שאף חמל, עמותה או נדוון לא יכול לפתור. בשבילם צריך מדינה. למשל, ילדים ואנשים עם מוטיזם. לאף אחד לא נעים לחיות בלי שגרת החיים שלו, לשמוע הזקות ולהיכנס למקלט ציבורי רועש עם אור חזק. אבל אנשים על הרצף זה ממש אסון. כאילו מישהו לחץ להם בבת אחת על כל הכפתורים.

החוסר שגרה בא להישאר בבית בלי הטיפולים, שיש הזקה בעילות על להיכנס לרגרסיה, לאלימות, לצעקות, להתקפי זם. כשיש הזקה יש לך דקה וחצי במקרה הטוב להיכנס. איזה מאבק, וזה במקרה שיש לך ממד בבית. כשאין לך ממד בבית, ואת צריכה לראית למקלט עם הרבה אנשים והשינויים והגירויים החושיים של הצלילים והערכות והאומס, הילדים האלה לא זקיים לפינוי לפי קטרינים של משרד הרווחה.

ב-15 במרץ אילנו בחיות כיס כיסון חירום שנקרא דיירים לא מוגנים. שם סיפרה עורכת הדין אידיצה רגוסטי מארגון בזכות על מצוקתם של כ-700 אלף אנשים עם מוגבלות וקשישים שאין להם הרחב מוגן לגיש. 700,000 איש שאין להם מה לעשות בהזקה, אבל מבחינת המדינה אין להם שום בעיה.

ואז הרשויות המקומיות, מה שהם מונים למשפחות, זה קח את הילד שלך על ה... שמשותק על הכיסא גלגלים ושימ לו סיר על הראש. בזמן הזקה, או תעמדו מתחת למשקוף, או תשתתחו על הרצפה. זה את שוב.

Субтитры сделал DimaTorzok בחמל הסגול מנסים לעזור ולמצוא לאנשים עם מוגבלות חדרים במלונות, אבל זאת טיפה בים.

במקרים של שינוי וטיפולים זה רוב המקרים אנחנו מצליחים לסייע, כמעט ב-100 אחוז, אבל פינוי באמת זה קשה כי זה סכומים של מיליארדים. וזה לדאוג לבני האדם מחוץ לבית, גם ללנאה, גם לאורך זמן, זה לא יום יומיים. זה תקציבי מדינה, המדינה חייבת להתערב פה. אם נעשה איזשהו חישוב פשוט, אנחנו קיבלנו הצעה שלילה לזוג בבית מלון יהיה 600 שקל כולל ארוחה. התאכפה לי על זוג ואמרנו שיש מעל 700 אלף אנשים עם מוגבלות לעשרה ימים. בואו נעשה פה חישוב פשוט.

ויש עוד משהו גדול כזה. משהו שהוא מעבר ליכולת של עמותה או חברה עם כוונות טובות. משהו שרק המדינה תוכל לפתור. ומהדבר הזה, שיר לי סובלת בעצמה.

כי גם אני כחרשת לא שומעת הזקות, הילדים שהיא לא שומעים את הזקות. בשבת האחרונה פספסתי שלוש הזקות שנרדמתי ופשוט לא שמתי לב. אנחנו לא מרגישים הרטט בטלפון, אפליקציית פיקוד העורף. לא מנגישה תעזקות, מי מרגיש רטט כזה ומתעורם את השינה חזק. זה כמו הודעת וואטסאפ, גם ההודעה מתפרצת, זה לא כזה רטט חזק שמאיר אותה.

יש בישראל כ-50 אלף בני אדם חרשים, והאזקות מבחינת המדינה הן בעיה שלהם. בעבר חולקו לחרשים ביפרים שרטטו כשהייתה הזקה.

בשנות ה-90 אני הייתי עליה קטנה אז יכול להיות איך אבא שהיה לוקח אותי הנקולות חלוקה של פיקוד העורף זה היה בצפון, במרכז, בדרום היו מחלקים את זה הרדת כל כך חזק שאת לא יכולה לפספס עדכה עם זה בשנייה זה היה פשוט מין ריבוק כזה שחור היה כתוב Effortra, matra o merit, zapitrol mituan.

אבל פיקוד העורף, הוצא את הביפרים משימוש, והחליף אותם באפליקציה.

שהוא לא שהיה תקיעת החרשים, את האנשים, אם זה טוב או לא טוב, פשוט אמר, אפליקציה, זה מה יש, תתמודדו. עכשיו, אפליקציה הזאת לא מנגישה את האזקות, אי אפשר להתקלה, להתקלח עם הטלפון אם לי ששובר שבת שבושי GPS באה במקלט שאין ווי-פיי אם אני שותפת כלים אני לא יכולה או עם ילדים או בנהיגה אני לא יכולה לראות את ההזקה אם אני ישנה בלילה, אני לא מתעוררת מערת, זה מרגיש כמו איזשהו פוש או טלפון, ובגלל זה אני מבעה לי עושים משמעות בלילה. אני רעת שלוש בבוקר, והוא משלוש עד שש, רק כדי לא לפספס את ההזקות.

אחרי שנים של בקשות מפיקוד העורף למצוא פתרון שבאמת עובד, החמל הסגול עטרו לבגץ, יחד עם ארגון בזכות וארגון נגישות ישראל. פיקוד העורף הודיע שנמצא פתרון סוג של דור חדש של ביפרים. אבל הפתרון נמצא בפיילוט, בבדיקה, ובינתיים מלחמות פורצות ופתרון אמיתי אין.

אני מכירה, אני גדלתי בצל ההורים שלי שהם נבקו לקבל עזרה והמדינה לא הייתה שם. ובמצב חירום הבעיה עוד יותר גדולה, מה לא יכול לעצום עיניים ולהמשיך הלאה?

שירלי מגדירה את עצמה כבעלת תפיסה כלכלית ליברלית, היא מדגישה שהיא לא סוציאליסטית, שהיא מאמינה שהמדינה צריכה לאפשר תחרות הוגנת ומשם שהטוב ינצל. אבל גם בתפיסה הכלכלית הליברלית ביותר, שמצמצמת את התפקיד המדינה למינימום, המדינה קיימת לכל הפחות כדי לספק אם הרחב מוגן או היכולת לדעת שיש הזקה הם דברים שארגונים חברתיים עושים מרצונם הטוב באמת, באמת מה אנחנו עושים פה. אולי הפעילות שלך מאפשרת למדינה להשתמת מהחובה שלה. הנה אתם דואגים לכל הבעלי מוגבלויות.

אני לא נותנת לזה. עכשיו אנחנו מפנים על המחריות, כמו שאמרנו במקרה חירום, יש לנו מרשימות של אנשים שצריכים פינויים, אנחנו פונים לרשויות המקומיות, אנחנו עובדים רשות רשות, ופתאום הם מגלים שהם זכאים והם מפנים אותם. ואנחנו לא שוכחים, אנחנו מחכים שהמלחמה תיגמר ואנחנו נפנה לסער רווחה. וגידי, לא תפקדתם במלחמה הזאת, אתם מפעילים עלינו החברה האזרחית, אתם צריכים לנו תוכניות. אני אדאג, אני אדאג שהממשלה הזאת, הממשלה הבאה, בכנסת הבאה, יהיו תקציבים יהודיים לפינויים של אנשים מגבוריות

באוקטובר 2023 למדנו על בשרנו שבאין מדינה יש אזרחים והנה זה נכון עד עצם היום הזה אפשר, אם רוצים, לקרוא את זה כחדשות עבוד. על רבות הדדית, חוסן לאומי ויכולת התגברות על משברים. על חברה שחזקה בהרבה מהממשלה שהייתה אמורה לנהל אותה.

בחמל הסגול מנסים לפתור בעיות אחת אחת, לחבר, לתקן, לא להשאיר אף אחד לבד. אבל יש רגעים שבהם הבעיה היא לא שאלה של טלפון אחד או של חיבור נכון, אלא של ידיים. הרבה זוגות ידיים.

אם הייתם דבוקים קצת לשידורי החדשות מתחילת המלחמה, אז בטוח יצא לכם לראות אותם. בני נוער עם חולצות לבנות, עליהן כיתוב אדום גדול, לב אחד. בני נוער שמגיעים לזירות של נפילות הטילים ופשוט מתחילים לעזור. לנקות זכוכיות, לסדר, לעתום, כל מה שצריך.

Thank you.

אני פגשתי אותם בפעם הראשונה בכלל בשנה שעברה בעם כלבי ביום שאחרי הנפילה הקטלנית של הטיל בבת ים טיל שהרק תשעה אנשים פצה עשרות וזרה הרס אדיר בכל השכונה. יותר מאלף תושבים פעולו מהבתים שלהם. וכשהסתובבתי בשכונה להקליט פרק לחיות כיס, הגעתי גם אל בית הספר הסמוך, ששימשת עיריית בת ים כמוקד הראשוני לקליטת המפונים. ושם, בתוך כל אותו בלגן, הסתובבו גם המתנדבים של לב אחד עם החולצות לבנות הדומות שלהם. כמה מהם אפילו הציעו לי קוס מים.

חצי שעה עד שעה אחרי שמגיעים זה קודם כל להגיד לראש העיר לפיקוד העורף יש לך פה כוח אנחנו פה תגיד לי כמה אנשים אתה צריך תגיד לי מה הצורך

זה תומר דרור, מנכל עמותת לב אחד. דיברתי איתו יום אחרי נפילת הטילים בדימונה ובארד. זוג טילים שנוראו מאיראן, כמעט אחד אחרי השני, פצעו רבים מאוד וזהו הרס כבד. طום מהר ומתנדבים נוספים שלב אחד היו בזירות הנפילה כבר באותו הערב

זאת אומרת מגיעו להתחלות של בין חמישה עשרה אנשים לא יותר מזה בהתחלה לא נכנסת לבניינים, לא עושה שום דבר שהוא לא על דעת הכוחות המקומיים שפועלים, שזה קודם כל פיקוד הרבה רשות המקומית.

אבל נתחיל את הסיפור הזה בהתחלה. תומר הוא בן 39. הוא ירושלמי שגר במבשרת ויודע שזה לא באמת ירושלים. את לב אחד יקים עם עוד כמה חברים כשהם כולם היו מכיניסטים במכינת אין פרט. זה היה ב-2005. בקיץ ההוא של ההתנתקות.

كצעירים הבנו שיש פה אירוע בסדר גודל אנחנו בעד זה או נגד זה ומדעתנו ואם צריכים עזרה ואף ממשלה בטח עם הפוליטיקה של אז והעמדות לא יכולה באמת להתמודד עם זה ועשינו את מה שלב אחד עושה מאז, ופשוט ירדנו לשטע, נסענו לניצן לאתר הקרבילות, כדי להתחיל ולהתמוך במכונים.

אז הם נסו, מצאו קרביל הפנויה, התקשרו מהטלפון הנייח שהיה שם לאיזה טלפון נייד של מישהו רק ללהבין מה היה המספר שם כתבו בכתב יד לב אחד על איזה שלט תלו אותו על הדלת, וזהו, הארגון הוקם. ובהתחלה, הפורמט שלו היה פורמט אקורדיון.

Peace out. הפעם הראשונה שהוא פועל באופן שיטתי כארגון הרבה זמן היא בשנתיים וחצי האחרונות

כלומר, ברגיל החבר'ה חיים את החיים שלהם ועושים דברים אחרים מכיניסטים באים והולכים, אנשים מתחלפים ואז כשיש מצב חירום, בום. מפעילים את כל קבוצות הוואטסאפ, את כל הארגון, פותחים את כל החמלים, מתחילים לשלוח נשים לשטח, עושים הכל. רק ש... פשוט היו לנו לא מעט אירועי חירום בשנים האחרונות. ומאז 7 באוקטובר, איך אני אגד את זה בעדינות, זו תקופת חירום אחת ממושכת.

انا اسلامית لונדון ואני מתנדבת בלב אחד

היא בת שמונה עשרה מירושלים גרה בשכונת קטה

למדתי את הספר פלח בנוציה בירושלים דרכתי בכנפיים של קרמבו חוץ מזה אני אוהבת לטייל לצייר אני מחכה לתשובות מהצבא מתמענת לשחקים וכל מיני דברים

גם שלומית היא חניכה במכינת אין פרט ובאותה שבת כשפרצה המלחמה השנייה עם איראן היא הייתה במכינה עם יתר החניכים והחניכות

איך שמסתיים את השבת אנחנו נערכים לקראת השבוע הקרוב ובראשון בבוקר כבר נשלחו כמה לזירות בתל אביב שידעו שהתרחש בהם פגיעה ועזרתי שם גם בפינוי של זכוכיות מבתים ובעתימת חלונות. וגם לעזור לאנשים במענה הראשוני, אם זה לתמוך קצת רגשית, לעזור להרוץ את החפצים.

היא לא התנדבה רק בתל אביב ולא רק בניקוי ובינוי הריסות. היא התנדבה גם בירושלים, במילונות עליהן פונו אנשים מאתרי הנפילות. למשל, באתר הנפילה הקטלני בבית שמש. שם נהרגו תשעה אנשים בפגיעה ישירה במקלט ציבורי. יותר מ-50 אנשים נפצעו בפגיעה הזו, וכה שלוש מאות תושבים שבתיהם ניזוקו, פונו לבתי מלון בירושלים.

הייתי שם, שקתי את הילדים במשך היום בזמן שההורים שלהם מדברים עם השמיים ומסדרים את כל הדברים מול העירייה גם המפונים שהיו איתנו היו המפונים מבית שמש ופתאום כשתחילה שם הזקה אז יצא מצב שאני הייתי במקלט עם ילדה בת שש כאילו שמפחדת מתחילה יפקות לי ממש התיק ו... אומרת לי, גם בבית שמס היום לנו הזקות, ו... כשאני אומרת לה שאנחנו במקלט, היא כבר לא... זאת אומרת, זה לא... זה לא מסו להאמין בו כבר מבחינתם.

עכשיו זה מקסים והכל באמת בלי ציניות, אבל זה מעלה גם כל מיני שאלות. למשל, האם המכיניסטים האלה ובני הנוער בכלל מצוידים לסיטואציות האלה? וגם, האם באמת יש צורך בכל המתנדבים האלה שיסתובבו שם בשטח? אני זוכר למשל בבת ים בשנה שעברה, שבשלב מסוים הריישתי שאולי יש שם יותר מתנדבים מאנשים שזקוקים להם. אז שאלתי את תומר, למה בעצם צריך אותם? והוא לגמרי הבין את השאלה.

אין ציפייה מפיקוד העורף המערשות המקומית כשנופל טיל בבת ים ויש עשרה מבנים שהם מבנים להריסה באמצע החילוצים שהם יהיו בכלל בקשב להגיע לרדיוס של השני קילומטר שנשברו בזכוכיות אין לי ציפייה ממדינה בהקשר הזה ויש לי הרבה ציפיות ממדינה ומממשלה ומהכל

וחוץ מזה, וזה לא פחות חשוב, בתקופה כזו, כל מוסדות החינוך מיד נסגרים, נכון? ואחר כך מנסים ללמד מרחוק בזום, אבל בואו, זה לא באמת זה. חלק מבני הנוער פשוט נשאבים כל היום למוסכים, אני יודע, יש לי דוגמה חיה כזו אצלי בבית. וחלק מבני הנוער, וזה מדהים בעיניי, רק מחפשים איפה לתרום, איפה לעזור, איך להביא ערך לאחרים בעת שרה. לב אחד נותנת להם את המסגרת הזו.

ועם כלבי נפל בצפון תל אביב ברמת תביב, הייתה זירה לא קלה בכלל. ושם עבדנו מאוד קרוב עם הנוער של רמת אביב, והחולצה שלנו הפכה להיות איזה סמל מותג שם להסתובב איתו. וכשנפל עכשיו במרכז תל אביב, שם ביהודה אלה, ושנקין, אז פתאום הגיע הנוער מצפון תל אביב שפעל איתנו בעם כל אביב. ואמר רגע עכשיו זה אצלהם, אנחנו באים שוב וכבר עליהם את החולצה ועליהם את הכל.

המלחמה תיגמר מתישהו. אני מקווה בכל אופן. שלומי תחזור למכינה. בקיץ הקרובי תתגייס, ואת מקומה במכינה תתפוס מישהי אחרת. כולי תקווה שתקופות חירום כמו זו לא תחזור נעל עצמן, אבל בואו, אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים. ובכל מקרה, הכוונה של תומר, מנכל לב אחד, היא לשמר את הפעילות שלהם גם בעיתות שגרה. הוא רוצה להפוך להיות הטינדר של ההתנדבויות. מילים שלו, לא שלי.

אני כן אנצל את זה ופה בעריכה תכניס את זה איך שאתה רוצה ואיפה שאתה רוצה אבל יש לנו צורך לעוד המון מתנדבים ואם אני יכול נצל את הבמה ואת הפרגון האדיר שלך שאול כדי להזמין את עם ישראל או כוכבית 3197 או גוגל לב אחד או אפליקציית לב אחד בטלפונים שלכם אפשר גם לבקש סיוע או להתרשם כמתנדבים תצטרפו אלינו אנחנו באמת צריכים עוד הרבה מאוד ידיים עובדות

הנה, הכנסנו בעריכה. ועוד מילה האחרונה לסיים.

بدور הצעיר 10-28 שנתיים וחצי האחרונות לא היה דור כזה כנראה מאז תשך ואם לא נדע לשמר את האנרגיות האלה ולשמר את הדור הזה ולבנות אותו ולייצר פלטפורמה שדואגת שגם לפרוץ השלום, עדיין המדינה שלנו שומרת על הדבר המופלא הזה, אז יחזור אלינו שוב בהפוכה ואנחנו נפסית, אז באמת המטרה שלנו זה לשמרת.

שישמרו על עצמם ועל האהובים שלהם בתקופה שכל זה יהיה מאחורינו בקרוב

שיהיה להם חג שמח ו...

אתם מאזנתם לחיות כיס, העסקת הכלכלי של כאן תאגיד השידור. האורכת שלנו היא ליא צדוק. המפיק שלנו הוא עדי אפרט. אורך הסאונד הוא טל וניג. התחקירנית שלנו היא הודעיה קלייטמן.

Wir machen die Kiste im Zug am E.

ご視聴ありがとうございました

תודה שאול אמסטרדמסקי אנחנו יוצאים לפגרה קצרה במהלכה נמשיך להעלות לכם כיסונים ונחזור עם פרקים רגילים בתחילת מי

תודה רבה לכם שהזנתם, שיהיה חג שמח ושקט.