¶ Intro / Opening
אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסקטים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
¶ זהות מקצועית ואתגרי המטפל הערבי
תודה שבחרתם להאזין למעבדה וללמוד ביחד איתנו. למדנו שהזהות האישית, שמורכבת מהבטים לאומיים ואזרחיים, ועוד משפיעה על הזהות המקצועית ועל האיכות שבה היא ממומשת לטובת המטרה המקצועית, הטיפולית. הדוקטור סמיר קעדן, מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט בחדר הטיפול, יספר על האפשרות לעסוק... בזהות פלסטינית-ישראלית באופן שיתרום גם לזהות המקצועית של פלסטינים-ישראלים. שלום סמיר. שלום.
אנחנו ממשיכים את המסע. סיפרת לי כבר על זהות אישית, גם דרך הסיפור אישי שלך, וגם דרך המפגש באוניברסיטה, וגם דרך רעיונות במחקר שעשית, ועל הזהות המקצועית, ואיך הן מושפעות. ואני רוצה עכשיו שנשאל את השאלה ה... לכאורה מעשית, אבל היא לא ממש מעשית במובן המיידי. מה אפשר לעשות כדי שאותם מטפלים ומטפלות מהחברה הערבית יוכלו להגיע לחדר הטיפול בצורה המיטבית?
הכי מוכנים, הכי בשלות, כדי לתת את המענה של המקצוע, שאנחנו כרגע מדברים על עבודה סוציאלית, אבל זה בעצם נכון, גם בטיפול פסיכולוגי, זה נכון גם בעולם הייעוץ החינוכי. טיפול רגשי. כן, זה נכון בכל דבר שמצריך. התייחסות רגשית. כן, אני רוצה להגיד בהתחלה שהמפגש בין המטפל למטופל הוא לא בירח. יש קונטקסט. המטפל מגיע מרקע, חשוב להבין את הרקע שלו. כן. איפה הוא גדל. בפרק הראשון גם תיארתי, כן, את הכפר, את היישוב, את העסקות בזהות, ההתוודאות לזהות. אז איפה הוא גדל?
איך נגעו בזהותו במיהו, בית הספר, אם גם הוא נגע במיהו, ואחרי זה האקדמיה. כן. מה קורה באקדמיה? סטודנטים ערבים מגיעים מצעירים לאקדמיה, 18-19, ובלימודים... בעובדה סוציאלית, פסיכולוגיה, האם הלימודים האקדימיים ובמיוחד בפרקטיקום או בעובדה מעשית, בהכשרה, האם יש שם גם ניגעה גם בלימודים העיוניים במורכבות של זהותה. התייחסות לזה. כן. כלומר בעבודה סוציאלית בתואר הראשון חלק מהלימודים בפרקטיקום, בהכשרה, בעבודה מעשית, לצאת לשדה. כן. לצד הלימודים באקדמיה או בקמפוס, הלימודים העיוניים.
והמטרה של היציאה לשדה זה גם להכיר את העולם האמיתי. זה הפרקטיקה לצד התיאוריה. זה חלק מהבנייה של הזהות. הפרופסיונלית, ההזדהות, הערכים, להכר את העולם. כי החוויה מלמדת. כן. המפגש עם המציאות מלמד. ובהכשרה יש גם רפלקציה, יש מדריכה. שמלוות הסטודנטים, מלוות עבודתם, במטרה לאבד ולהבנות את הזהות הפרופסיונלית הזאת.
זאת אומרת לעזור, להבין איך להתמודד במצבי קיצון, או במצבים לא צפויים, שלא יכולתי בכלל לדמיין שיקרו, או אולי איזה כלים אני יכולה להיחשף אליהם. הדרכה היא חלק מההתפתחות המקצועית, נכון? כן, כן. הדרכה היא חלק מההתפתחות המקצועית. קצועית והיא חשובה במקצועות טיפוליים מאוד. כן. לדעתי חשובה בכל מקצוע. או, אני מה זה שמחה שאמרת את זה, כי יש לי מספר חברות שבחרו להיות מטפלות קליניות, וכשאני שמעתי אותן, מתארות את התהליך הזה של הדרכה,
הייתי בשוק שזה לא קיים בכל מקצוע. זה צריך להיות קיים בכל מקצוע. איזה דבר נפלא זה. בדיוק, ליווי וכל הזמן התפתחות. נכון, התפתחות. שכלול. שיח רפלקטיבי הוא מאוד חשוב להתפתח. וזה גם לא קורה רק אחד על אחד, זה קורה בקבוצות. אז יש שם למידה גם אישית וגם קבוצתית, שזה דבר בעיניים. הדרכה יכולה להיות בקבוצה, זה יכול להיות גם באחד על אחד, זה גם חשוב, זה גם חשוב. הדרכה בכלל הוא סטינג מאוד חשוב להתפתחות של אנשי מקצוע בכלל, ובמיוחד במקצוע טיפולים, אני מסכים איתך. אז בלימודים לתואר ראשון יש את ההכשרה שהיא בשדה.
ויש גם את הלווי, כן? את ההדרכה. כן. שם פוגשים סוגיות, וחלק מהלמידה וההתפתחות והאבניה זה להביא את הסוגיה להדרכה לשיח. ולמידה.
¶ הדרכה עיוורת והיעדר קונטקסט
אז מה יש שם בסטינג של ההדרכה בכל מה שקשור לסטודנטים ערבים? קבוצת מעוט, שאחרי שלוש שנים הם כבר בעולם האמיתי המקצועי, ויש מצב שהם פוגשים, מטופלים או צרכני שירות שהם יהודים. ואיך הדרכה קשורה להכנה הזאת? כן. לבשלות שלהם להגיע לשטח. כן. ברעיונות ובניתוח שאני עשיתי, הגעתי לשלושה סוגים של הדרכה שהסטודנטים הערבים חוו. תוכל להגיד מילה על כמה אנשים ראיינת? אני ראיינת 50 סטודנטים לפני עשר שנים. כן. רעיונות עומק. רעיונות עומק, נרטיבים.
שמתחילים מהילדות, מהכפר, מהיישוב, בית ספר, בילויים, משפחה. כדי לחשוף את תהליך גיבוש הזהות או את הסמוי והגלוי. בבחירת המקצוע, איך הרקע, בית ספר, משפחה, כפר, יישוב, איך באה על ידי ביטוי בבחירת המקצוע, ואחרי זה האקדמיה, ואז יש לנו את ה... היישוב, הכפר, איפה שיגדל, ההכשרה באקדמיה, ואיך שני הדברים האלה באים לידי ביטוי בעולם המקצועי. בשטח. כשאתה פוגש יהודים. כן. מי אתה שם? כן.
ואני מדגיש את עניין לזהות בכל הרצף הזה. בוודאי. אז אתה ראיינת ואז ניתחת ומצאת... ראיינתי, המרויינים היו מהנגב, מזור המרכז, מהצפון. מדתות שונות, מדבר מרועיינים ערבים, כן? כן. שלמדו באוניברסיטאות בארץ, והיום הם בעבודה. היום הם בשוק העבודה, הם משולבים ועובדים בשדה. והחוויה שלהם היא ברטרו. בהסתכלות אחורה מניתוח הרעיונות עלו גם על זה כתבתי מאמר עלו שלושה סוגים של הדרכה מרעיונים סיפרו על הדרכה שהיא עברת לקונטקסט. הדרכה עברת. אני קראתי לזה הדרכה עברת במאמר. מה הכוונה שהם עשו את ההדרכה במוסד יהודי לרוב?
בית חולים בתל אביב, שירות הרווחה ביפו, או מערב העיר בירושלים, או חיפה. קיבלו הדרכה ממדריכה יהודיה בתוך הארגון או המוסד היהודי. כן. אבל ההדרכה הייתה הדרכה מנותקת מההקשר החברתי, הפוליטי, התרבותי, שבו מתרחשת ההדרכה. כלומר, איך סטודנט ערבי שלומד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב עושה את ההכשרה? את הפרקטיקום בבית חולים איכילוב, ושם הוא מקבל הדרכה במדריכה יהודייה. כל זה אין לו מקום בסטינג של הדרכה. היא לא שאלת אותו, איך אתה מרגיש איתי כמדריכה יהודייה?
מה המשמעות של ההדרכה שלך במוסד או בתחולים שהוא יהודי. ובתוך זה יכול להיות שהוא יתפל בערבים. ואז מקבל ההדרכה מיהודייה. על העבודה שלו מול מטופלים ערבים. יכול להיות שהוא יטפל ביהודים ויקבל הדרכה ממדרכה יהודיה על הטיפול שלו ביהודים. הדרכה העברת לא מתייחסת ולא רואה. זהות או קונטקסט. זה מפגש בין בני האדם ניתולי זהות. הם נשארים בקייס. במקרה הטיפולי. במקרה הטיפולי. כמה שיותר ניסיון להיות נקי, אבל בעצם אתה אומר...
זה לא נקי, זה עיוור. אני אגיד למה. אני אגיד לך למה אני השתמשתי במילה הזאת. הרבה מרועיינים תארו חוויות מורכבות. אחת המרועיינות תארה טיפול. במסגרת הלימודים לתואר ראשון, במטופלים וחולים עזאטים, שקיבלו טיפול רפואי באחד מבתי החולים באזור המרכז. כשהיא פגשה אותם, הסטודנטית הערבייה, הרגישה אימפתיה מאוד גדולה אליהם, לאור נסבות החיים וגם אותה קבוצה. וכשכתבה את הדוח השבועי, שהיא צריכה להגיש למדריכה. היא נשאירה.
גבר בן 40, חולה סקרת, שזקוק לעזרה, אשתו במצוקה, מזמן לא ראת הילדים שלו, נקודה. מעין פרטים טכניים כאלה. לגמרי. אמפירים. לא רואים אפילו בן אדם, לא רואים קונטקסט, לא רואים כלום. הסטודנטית מפחד לא הביאה את עצמד הסוף. כלומר, חוויית הלמידה לא הייתה מלאה, כי יש מה ללמוד על זהותה הלאומית במפגש עם פלסטינים הזאתיים. אולי כשתחזור ליישוב שלה, היא תפגש. במשהו שהוא מקביל לזה. ואז מה תתמודד? תסתיר חלקים? תכחיש? לא תתמודד עם מורכבות? העוברת המדריכה לא הזמינה אותה לדבר על...
המפגש הזה. לפתוח. על המשמעות של סטודנטית ערבייה ישראלית, שמטפלת בפלסטינים מאזה, בבית חולים יהודי-ישראלי. כל זה, מה המשמעות שלו עבורך? איך את חובה את זה? איך את מתמודדת עם זה? אתה אומר שזה חשוב אפילו בשביל לאפשר לה מרחב של פורקן. יכול להיות נגיד שהזהות שלה מאוד מאוד בשלה וכן הלאה, אבל... זה חשוב להזמין אדם לעשות את זה, גם כדי שהוא רגע יפרוק כל מיני מתחים שאולי הצטברו סביב המקרה שהוא פגש, ואז הוא יוכל לגשת למקרה יותר מוכן. אז רגשית א'. אבל אי אפשר לנתק את האישי גם מהמקצועי, כלומר גם אם ברגשי.
זה מרחב שמאפשר לפורקן, אז זה גם משהו שאני במקצועי, אני מבינה, שביקי זה מורכב וקשה שנוגע בזהותי הלאומית. אני יכולה להעלות אותו בהדרכה, ואם זה פורקן אני מרגישה יותר רגועה, הכרה. אנחנו חוזרים למילה הזאת הרבה. כן, כן, זה חזקה. בזה שהמדריכה מכירה. במה שאני חובה, היא לא חייבת לקבל, תכף נגיע גם למדרכות שלא קיבלו. אבל יש ריקוג נישן. וההכרה היא חשובה. אז זה מצב אחד שזיהית, הדרכה עיוורת להקשר. עיוורת להקשר הפוליטי והחברתי.
לקונטקסט, במפגש בין מדריכה יהודיה למודרח ערבי, או לרוב מודרכת ערבייה, שלא לוקחים את המציאות בחוץ. נגיד הרבה תראו... שהם מגיעים להכשרה, וברקע יש מלחמה לעזה, 2014. או מגיעים להכשרה כשיש פיגוע טרור בתל אביב. ויש הרבה נרצחים והם נכנסים להדרכה, פוגשים את המדריכה, שמנתקת את הסטינג של ההדרכה מהמציאות החיצונית. וככה העבודה סוציאלית הופכת להיות משהו שהוא מאוד רזה, מאוד לא נוגע בקונטקסט. זה לא טיפול פוליטי, זאת לא הדרכה פוליטית, לא מכשרים כאן ולא מכינים עובדים סוציאליים או עובדות סוציאליות.
שלוקחות קונטקסט ומתמודידות עם מורכבות. כי המציאות החיצונית חודרת מאוד חזק. אז זה הדרכה העברת.
¶ הדרכה אמביוולנטית וזהות היברידית
הדרכה השנייה היא הדרכה שהיא אמביוולנטית. מה הכוונה אמביוולנטית? הרבה מדריכות יהודיות, אולי אז, אולי היום זה אחרת. לא קיבלו הכנה, וזאת הייתה עבורה מהפעם הראשונה שמדרכים סטודנט ערבי. אבל גם הסטודנט הערבי לא קיבל אולי הדרכה או הכנה שהוא פוגש מדרכה יהודיה. שוב, אני מדבר ברטרו. על הרעיונות שעשיתי לפני שנים. יכול להיות שהמצב היום, אני בטוח שהמצב היום באקדמיה הוא אחרת, אבל זה גם מלמד משהו להתפתחות. והמפגש הראשון בין השניים הוא מעניין, תוך מודעות מאוד גבוהה, שאחריה לתהליך יהיה המדריכה ולא המודרח.
הוא מתלמד. האמביוולנטי זה שהמדריך היהודי או המדריכה היהודיה לא מבינה את המורכבות של הזהות. ואומרים את דברים שאפשר להבין אותם, שנובעים אולי מתוך פחד. אבל פחד לא מעובד, שמשליחים אותו על המודרח שלהם, מבלי להבין את המשמעות של זה. אני אביא שתי דוגמאות כדי להסביר את זה יותר. כן, בבקשה. אחד המרויינים שהיה סטודנט, גם התחיל את ההכשרה, את הפרקטיקום בבית חולים, בשנה ב' וזה היה המפגש הראשון שלו עם מדריכה שהיא יהודיה.
וזה המפגש הראשון עבור המדריכה היהודיה עם סטודנט שוארוי, שניהם. ובמפגש הראשון המדריכה היהודיה אמרה לו תקשיב, אתה מזכיר לי את הבן שלי. הבן שלי הוא בדיוק בגילך. אתה באוניברסיטה, הוא בצבא, הוא בקרבי, ועכשיו הוא על הגבול למעזה. זה היה בתקופה שהיה מתח. כן. ואם לבן שלי יקרה משהו, אני לא יודע מה לעשות איתך. וואו. אני לא יודע איך זה ישפיע עלינו כאן. עכשיו, מצד אחד, זה הפחד שאפשר להבין אותו.
של האימא. כן? בטח שאפשר להבין אימא שדורגת לבן שלה. בצד שני, הסטודנט הוא לא השם. במצב הזה. הוא בתהליך של למידה. במצב הזה הוא לא השם. הוא בא ללמוד. והוא לא אחראי גם, אם אגיד את זה גס, הוא לא אחראי על הבן שלה ולא עליה. וגם לא על מעשים שיכולים להיעשות בגבול כלפי הבן שלה. נכון, בדיוק. אז אפשר להבין את שני הצדדים. לצד זה, האחריות המקצועית היא על המדריכה. כלומר, יש כאן חשש או פחד, לא מעובד, כלפי נגיד ערבים, שאפשר להבין אותו באמת.
שפגש את הפחד הקיומי והקמאי בחדר. בסטינג של ההדרכה, על ההתחלה. עכשיו, זה מה אומר גם, שגם אולי המדריכות צריכות לעבור ההדרכה. כן, דיברנו על הבשלות המקצועית של האדם שמגיע לחדר הטיפול בהיפוך יחסי כוחות, אבל לפעמים גם בלי היפוך יחסי כוחות. יש כל כך הרבה מתח בחדר. אני יכול להעיד שבתל אביב באוניברסיטה...
הם מודעים לזה, והזמין אותי המון, לשיחות עם מדריכות. הזמין אותי זה, שלוש ארבע פעמים, לימי עיון של מדריכות, והנושא הזה, בשנים האחרונות, בתל אביב, עולה מאוד חזק, לפחות שם אני מלמד, וגם מוזמנתי להרבה שיחות, אז זה כן עולה, שנים אחרון. אז יכול להיות שאם המטפלת או המדריכה באותו רגע הייתה אומרת, אוקיי, הוא מציף אצלי עכשיו פחד, הוא הזכיר לי את הבן שלי,
איך אני שמה את זה בינינו באופן שמיטיב, באופן שמצליח לפרוק את הפחד שלי, בלי לשים את האחריות עליו, אבל כן להנחיח את השייכות שלנו לקבוצות שונות. הגישה התייחסותית אומרת, אוקיי, אם זה מקדעים... קשר כאן מקדם, והחשיפה הזאת מקדמת, סבבה, ואיך עושים את זה, מבלי לעשות רגשי אשם, גם אצל המודרח, והאחריות, כאילו, בהרגשה שלו, בריאיון על שהיא שמה את האחריות, על הבן שלה, על הכתפיים שלו. אז השאלה, איך אפשר לעשות את זה, ולא רק זה, אלא גם מתי.
כל מעניין של האימון, זה המפלש הראשון. אולי לא במפגש הראשון. בדיוק, לחכות קטת שיהיה אימון, ואז אפשר לעשות את זה. על זה אני מדבר, איך עושים את זה. לא רק כשהערבים מתאפלים ביהודים, אלא גם במקרה הזה, גם כשיהודים על דרכים הערבים. אז זה אמביוולנטי. אוקיי. עוד דוגמה לאמביוולנטיות. מדריכה יהודיה שלא הבין את המורכבות בין הערבי לישראלי. היא רואה מולה סטודנטית מודרנית, לבושה בצורה שהיא מודרנית. העברית שלה טובה, אבל גם מדברת על הזהות הערבית שלה. היא מנחיכה אותה.
והיא התאמתה עם המודרכת על המקום הזה של למה את לא בוחרת. או? כן, כלומר מה זה הדבר הזה שאת לא פה, לא שם. מה זה היצור כלאים הזה? כן, ההברידיות הזאת. ובאה בתענות על זה שהיא מבולבלת ולא מצליחה לייצר זהות שהיא ברורה. עכשיו מצד אחד נכון אנחנו בין הלאומי לאזרחי זה בורדר ליין. ומרחבי ביניים, ואוזרי גבול, וזהות שהיא באמת מורכבת. כן. ומצד שני, התפקיד של ההדרכה, לדבר על זה. לאפשר את זה. ואיך אפשר... מאזורי הגבול ובורדר ליין לצמוח. לפעמים אני מרגיש באזורי הגבול פרוולג. כי אני מכיר את הפלסטינים ביטול קרם.
אני מכיר את היהודים פה, הנה פה אני מדבר עברית, בפודקאסט בעברית, אני גם יכול לעשות את זה ברמלה, אבל את לא יכולה לעשות את זה. אני יכול להסתכל על גדר ההפרדה מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני. אני קוראת דרוויש בערבית. אני קורא את חיים גורי בעברית, את לא יכולה לעשות את זה. הפלסטיני מרמלה לא יכול לקרוא את חיים גורי בעברית. אז יש כאן מצב הברידי של בורדר ליין, שהם מבינים אותו נכון, זה מקום של צמיחה. זה נקרא אזורי גבול, זה מסגר גם סופרת אמריקאית שמן זלדובה.
היא סופרת מקסיקאית אמריקאית, שכתבה ספרות ושראה מאוד יפה על אזורי גבול. מה זה זהות באזורי גבול בין המקסיקאי לאמריקאי, ואיך אפשר לצמוח משם. אז אם הייתה מודעות לאזורי גבול האלה, הדרכה יש למקום אחר. אז א', היא הייתה קודם כל מכירה בזהות המורכבת של המודרכת שלה. והדבר שני שאולי היה קורה מזה, זה שזה היה מעצים את המודרכת, מאפשר לה להיות שלמה עם הזהות שלה, מכירה את הזהות של עצמה, ואז גם מגדילה, מצמיחה את הזהות המקצועית.
זה בלשאול נגיד מהי ישראליות עבורך? במה את ישראלית? מה את אוהבת בישראליות שלך? מהי את רוצה לשנות? בישראליות שלך. האם את גאה בזהות הזאת? האם היית רוצה להיות יותר גאה בה? איך היא נבניתה? איך היא התעצבה? כן. לשאול על הזהות הלאומית, ואחרי שבודקים ורואים את ה-end between הזה, אז שואלים על מה המשמעות של להיות עם שתי זהויות ועובד סוציאלי. אתה יודע, זאת כבר פעם שנייה שאתה נותן לי דוגמה למה אפשר היה לעשות כדי לייצר מרחב מיטיב בחדר של ההדרכה או של הטיפול, ואני שמה לב שיש הרבה סקרנות.
בשיטת העבודה המיטיבה. הרבה שאלת שאלות, הרבה מוכנות לפתוח, הרבה סקרנות אותנטית. מאוד. אני חושבת שזה, וסכנות גם באה כמובן עם המוכנות להקשיב, כי סתם לשאול שאלות ואחר כך להסתכל על הנייד בזמן שעונים לך, זה לא נחשב. אבל יש כאן משהו... ממש אני מזהה אותו כבר בדוגמאות שאתה נותן לי, וזה מעניין אם דרך סקרנות אפשר יהיה לחבר אנשים להזדמנות לדבר גם על דברים... קצת יותר מפחידים, או שקצת נעלמים מהמודע שלנו? כדי להגיע, את יודעת, בסקרנות אני מסכים, ובסקרנות...
אתה תהיה גם מוכן לשמוע את דברים שהם מסקרנים, אבל אולי מבילים, מפחדים, שאתה לא מסכים איתם, אבל אתה מאפשר. פתיחות לתשובה. ואני חושב שזה חלק מההתפתחות. כלומר, גם המטפל הערבי, כשיצא לעולם המקצועי ויהיה בשל, הרבה מזה כרוך בזה בבשלות של המדריכה היהודייה, או המדריך היהודי שהוא בעצמו בשל המפגש הזה. כלומר, יש כאן מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים. כן.
¶ הדרכה מודעת קונטקסט: העצמה וכלים
זה החשבות של הדרכה באקדמיה. סוג הדרכה שלישי. סוג הדרכה שלישי זה הדרכה שהיא מודעת קונטקסט ומודעת הקשר. ככה אני קראתי לזה. הדרכה שרואה את הזהות של המודרח, ללא קשר למיהו ומהו, אבל במקרה שלנו אנחנו מדברים על מודרח שהוא ערבי. תראה לעצמך שהמדריך הוא ערבי והמודרח היהודי זה גם סוגיה בפני עצמה, יש כאלה אתה רואה זהות אתה רואה קונטקסט הדרכה שרואה מבנה וסטרקצ'ר והדרכה מתקיימת בתוך מרחב וזמן, והיא פועלת בתוך מקום שאתה רואה אותו ואתה מדבר על המשמעות שלו. אז גם המודרח יש לו רקע, הוא בא עם זהויות.
גם המדריך עם רקע, הוא בא עם זהויות, ובמפגש המדריך או המדריכה מזמינה את המודרכת בהכשרה בפרקטיקום, אחרי שנוצר אמון על המשמעות של המפגש. איך גיל מרגישה איתי, כשאני מדריך אותה? האם היא מרגישה שהיא יכולה להביא סוגיות מורכבות שהיא פוגשת במחלקה? אבל שאלות עם אימפתיה, כן? במקום מאוד אמפתי. מה המשמעות של המפגש ביני לבנך כאן? איך את מרגישה כשאת מגיעה לכאן ויש פיגוע בחוץ? והמדריך שלך הוא ערבי או היהודי. איך זה משליך עלייך?
כשאת יוצאת מכאן ויש פיגוע בחוץ או מלחמה בעזה ואת פוגשת מטופל יהודי. ספרי לי, מה עובר עלייך? מה בא לך בפנטזיה? מה באמת? איך את מבסטת? ואז זה בא לידי ביטוי גם בדוחות שכותבים. כן. אוקיי? אני גם אתן דוגמה חזקה מהאולי, שתי דוגמאות מאוד חזקות. מעולה. אחת הסטודנטיות... עשתה את העבודה מעשית ואת הפרקטיקום, היא למדה בירושלים, והפרקטיקום היה במחנה פליטים שואפת. עכשיו, כל היהודים כמעט לא יודעים מה זה מחנה פליטים.
של פלסטינים וספציפית מחנה פליטים שופט והמדריכה היהודיה מעולם לא הייתה במחנה פליטים שופט כלומר היא מדריכה מרחב וזמן שהיא לא מכירה. שהיא לא מכירה. שזה בפני עצמו, כן? כן, זה כמו להגיד למישהו, תדריך את הציירים במאה ה-16. כן. בבקשה. בהצלחה. כן, שזה סוגיה בפני עצמו. עכשיו, המדריכה ערה מאוד. לסוגיה הזאת. הסטודנטית מלווה משפחה שמקבלת טיפול בבית חולים בהדסה, ביורשלים, והיא מלווה את המשפחה.
ואף פעם לא הייתה במחנה פלטים. היא מהצפון. כן. מדברים על נערה שהיא צעירה בגיל 18-19, שפחדה להיכנס למחנה פלטים. מה זה מחנה פלטים? מה יש שם? ונכניסה כמה פעמים וכתבה דוחות על הביקורים שלה, והמדריכה זה הייתה בדיוק מה שתיארו מקודם, שהיא רק כותבת על מה היה בינה לבין, אשתו בינה לבין. המטופל עצמו, מבלי להתאר... עושה את העבודה העברת. טכנית לגמרי. כן. אז היא אמרה לה שנייה, איך את מרגישה איתי פה? מה המשמעות של המפגש?
איך את מרגישה כסטודנטת ערבייה שלומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית? מה המשמעות של לימידה של מקצוע טיפולי עבור קבוצת מיעוט וגם אישה? איך את מרגישה כשאת מבקרת במחנה הפליטים? את יוצאת מהרצופים, את נוסעת בימונית אולי פלסטינית למחנה פליטים, שאת עוברת מחסום. מה המשמעות של המחסום שאת עוברת? איך את עוברת אותו?
למה הוא לא בדוח? כל השאלות האלה, א', בונים אימון, ב', נותנים את תחושה שאת מבינה מה עובר עליה. אם ניקח את זה למגדרי, אם אני גבר ומדריך אישה, ואני רואה שהיא חוסמת, אבל אני מבין, לא לגמרי, אני לא הייתי שם, אני לא מכיר את עולמך, אין לי תודעה נשקית, יש לי תודעה גברית, אני חושב על העולם בתודעה גברית, כמו שהמדרכה היהודית חושבת על העולם בתודעה יהודית.
אבל אני מבין מה יש שם. דיברתי עם מספיק נשים, קראתי הרבה, חוויתי. אתה גם מספיק מבין שאתה לא מבין. ולכן אתה מתייחס למרחב אי הידיעה. בדיוק, ואז אני יכול להזמין אותך לכתוב על החוויות שלך שאני אולי לא מבין. אז גם שם אותו דבר. זה שהמדריכה מבינה שהיא לא מבינה, והיא מנחיכה את זה, ומזמינה, זה אומר שהיא מבינה קונטקסט. וגם אמרה לה, אני אף פעם לא הייתי שם. אני לא מבינה את החוויה שלך, אבל אני רוצה להקשיב. זה מאוד חשוב, זה מלמד, זה מחשל, זה מחזק.
וזה אומר שהיא עובדת סוציאלית טובה יותר. וכשהעובדת סוציאלית הזו, התלמידה הסטודנטית, יוצאת לעולם המקצועי, כשהיא פוגשת מורכבות, כבר הכינו אותה. דוגמה אחרונה, גם מילמדת על הקונטקסט. אחד המרויינים קיבל הדרכה עם הדרכה יהודיה. הסוגיה של ערבים ויהודים עלתה במפגש. איך הוא מרגיש איתה ומהמשמעות של המפגש. והוא אומר שבאחד המפגשים הוא סיפר לה... על כתבה שהייתה על פרופסור אדוורד צעיד, את מכירה אותה? כן. שבאה לגבול עם לבנון, וצילמו אותו בנספח, נראה לי הארץ, אני לא טועה, הרים אבן ורוצה לזרוק על הגבול.
עכשיו הוא בפרקטיקום טיפל בנערים ערבים שזרקו אבנים. והיה בביקוח איתה, היה בביקוח מולה, זה פללי, זה ביטחוני, זה משהו ש... אפשר לעשות. והיא לא פסלה. היא לא פסלה אותו. היא אפשרה לו להתלבט. היא אפשרה לו לדבר. היא אפשרה לו להעלות את השאלות. סביב אלימות. היא הבינה שהוא שאל שאלות גם כערבי. גם כישראלי, כאן כעובד סוציאלי, ושהוא בונה את זהותו, וחלק מההבניה של הזהות זה לשאול, והיא שיקפה לו את הכל, היא אמרה את כל מה שאני אומר כאן. היא לא פסלה, היא לא אמרה לו, זה טרור.
תפסיק כאן, איך אתה אומר את זה? היא לא הסכימה איתו. וזה חשוב לי להגיד. כן. מה שהיא עשתה, קרה בתוך חדר, שהכלי עבודה שלו הוא מילים. בשום שלב לא הייתה אפשרות שהם יצאו ביחד לזרוק אבנים, או יחליטו שהם לא זרוקים אבנים, או שהיא תגיד לו, אז תזרוק אבנים. זאת אומרת, לא היה שם. איזשהו היבט פונקציונלי על הסוגיה שהם מסתכלים עליה. ולכן האפשור של הדיבור על הרגשות ובניית הזהות וכן הלאה, יש לו... תהליך מצמיח ובונה, שבסוף משפיע על התנהגות שבעיניי תוציא אותו אדם שיותר ברורים לו הגבולות. כן.
דווקא ההתלבטות והאפשרות להתלבט בעולם המילים, בעולם ההבאה, לא בעולם המעשה. האפשרות להתלבט בעולם המילה היא מצמיחה בסוף גם בחירה התנהגותית. כן. ואת השאלות שהיא שאלה אותו, והתהליך שהוא עבר, אלה שאלות שהוא ייקח. שימי לב, עכשיו תהליך מקביל למטופלים שלו. שהם בעצמם זורקים אבנים. כלומר, יש כאן תהליך מקביל שהמדריכה ידעה איך להתמודד מולו. המודרח שלה מדבר על תמונה של פרופסור פלסטיני באופן סמי זורק אבן על הגבול, כאקט.
של התנגדות ומרחאות. סטודנט רואה משהו מעניין. כן, מביא את זה. הוא בעצמו מתאפל בנערים שזרקו אבנים. את מבינה את ההקבלות? כן. אז הוא מביא את זה. לתוך סטינג של הדרכה, ומדבר על מוסרי, לא מוסרי, לגיטימי, לא לגיטימי, האם זה סוג של התנגדות, האם זה משהו שהוא טרור, והמדריכה, יש לה עמדה שזה אלים, ואנחנו לא עושים את זה, אבל היא לא פסלה. את ההתלבטות. את ההתלבטות. את השאלות. כן. זאת אומרת, גם בסוף היא כן נקתה עמדה, אבל היא לא אמרה לו, אתה אל תעשה את זה, אלא היא אמרה, תהרהר, ואני אגיד לך גם מה דעתי. כן.
כלומר, היא הייתה לה עמדה כמדריכה, מה מותר ומה אסור, אוקיי? אבל היא נתנה לו, מכיוון שהוא בתהליך של למידה והבניה של זהות, להתלבט בסטינג של ההדרכה על מה הוא חושב עם זה. ויכול מאוד להיות שהוא ידע לשחזר תהליך כזה בקרב אנשים שההתנהגות הזאת הרבה יותר זמינה להם. בדיוק זה, אותן שאלות שהיא שאלה אותו, אוקיי? הוא לקח את זה. למטופלים שלו, אוקיי? והכניס את זה להקשר שלהם, כמובן. את מבינה כלומר, זה זה. היא אפשרה לו, נתנה לו כלים של לשאול שאלות ולחשוב, אז הוא לקח את זה, ועשה עם זה.
¶ חינוך פוליטי ולמידה רגשית-חברתית בבתי הספר
את זה עם המטופלים שלו. זה תהליך חינוכי פאר אקסלנץ, שקורה בתוך העולם של הטיפול. לגמרי. סמיר, זה בעולם של ההשכלה הגבוהה, זה בעולם של האקדמיה. אבל אנחנו התחלנו את השיחות שלנו עוד בבית הספר, אנחנו התחלנו את הדברים בעצם בשלב מוקדם, ואתה אמרת לי שככל שאנשים מגיעים יותר מגובשים ומגובשות לגבי הזהות הלאומית והאזרחית והפוליטית שלהם,
אז הם יכולים לבצע ביצועים במרכאות, to perform, performance יותר טוב גם בעולם המקצועי. ואנחנו רוצות ורוצים אנשים שהם מקצוענים, כי הם מיטיבים עם החברה, קל וחומר בעולמות של טיפול. אז אנחנו רגע ברשותך נלך אחורה אל המרחב של בית הספר, אל המרחב הבית ספרי, שגם בו מתגבש את זהות, באופן מכוון או לא, באופן פסיבי או אקטיבי. ואני רוצה לשאול אותך, יש לך גם מחקרים בתחום הזה, מה אפשר לעשות שם, בבית הספר, בחברה הערבית בישראל, עם פלסטינים ישראלים, כדי להביא אנשים יותר בשלים.
לעולם הפעולה, שזה עולם העבודה, למפגש הזה עם החברה הישראלית, שהיא באמת מגוונת, יש בה גם יהודים וגם ערבים, ויש בתוך היהודים ובתוך הערבים, מלא מלא מלא מלא תתי. חברה. כן, לגמרי. אני אדבר על שני דברים. הדבר הראשון זה חינוך פוליטי, לא אידיאולוגי. יש הבדל. תכף אני אסגר. כן, אז את יצטרך להסבר. והדבר השני זה מה שנקרא סושיאל... emotional learning, או סל, לימידה חברתית רגשית. כן. חינוך פוליטי וחינוך אידיאולוגי, צבילה מדיבר על זה. חינוך אידיאולוגי זה חינוך שהיה במדינה, נגיד בשנות 50, של מפאי.
זאת הדרך הנכונה, ואנחנו שם. כן. אין סטייה ממנה. כן, כן. אין דרוקטינציה, שטיפת מוח. חינוך פוליטי הוא חינוך שמחנך להיות אזרח. פעיל, משפיע, להשתתף במשחק הפוליטי, חינוך למורכבות, היכולת להכיל מורכבות. היכולת להתמודד עם דילמות ערכיות. כן, גם להגיב למורכבות הזאת, שיוצרת גם דילמות. והיכרות עם החברה הישראלית, כי היא חברה מגוונת. זה החינוך הפוליטי. במקרה שלנו... אז יש בחינוך הפוליטי יותר תנועה, אני מדמיינת. זאת אומרת, החינוך האידיאולוגי יש בו פחות...
יש ערכים מסוימים ויש נכון ולא נכון, ובחינוך הפוליטי יש יותר תנועה במרחב שהוא דינמי, במרחב שהוא מגוון, במרחב שהוא מורכב. יותר תנועה, אני מסכים, זה יותר תנועה במרחב שהוא יותר דינמי. לחשוב איך אתה רוצה להשפיע עליו. מי היא החברה הראויה? בעיניך, איך היית רוצה להגיע לשם, מהו הטוב המשותף, חינוך לו מורכבות, ולא לעמדה שהיא שטחית. והטוב הזה, הוא יכול להשתנות, כי תנאי החיים שלנו משתנים. בגיל עשר חשבתי כך, ואז בגיל...
20 כך, ואז בגיל 30 אחרת. זה מתפתח. בדיוק. זה מותאם למציאות, זה מגיב. אז זה חינוך שהוא חינוך למורכבות, שיכול להכיל עמדה מורכבת ולא שטחית. כן. והיכולת להכיל או להתמודד עם דילמות ערכיות, דילמה ערכית בסוף זה ללכת לקלפי ולהצביע. או אנחנו, ת יודעת, מלאים בדילמות ערכיות בחברה הישראלית, מכאן עוד הודעה חדשה. איך אתה מתמודד עם זה? כן. אני חושבת שההבדל הזה שעכשיו הגדרת לנו, הוא הבדל חשוב, כי אני חושבת שרוב היהודים והיהודיות, שלפחות אני מכירה, נתקלת בהם, שומעים...
על הקשר בין חינוך לבין זהות פלסטינית, והם נבהלים. זאת אומרת, הם אומרים, מה זה חינוך בהקשרים פלסטינים וזהות פלסטינית? זה מבהיל, זה מאיים. כן, זה מיד מוביל לאונרה, לחמאס. אני יכול להבין מאוד. את הפחד ואת החשש של יהודים. משימוש במילה פלסטיני, ובמיוחד אחרי השביל אוקטובר. כן, זה משהו שאני יכול להבין. אז הדגש הזה הוא משמעותי, בין אידיאולוגיה ובין חינוך פוליטי. לגמרי. אבל באותה נימה...
יש גם ערבים שמפחדים מהמילה הישראלי ומרגישים בניקור כלפי הדגל. יש כאן משהו שהוא הדדי שצריך להבין אותו. כן. זה מהטונס לפרנס, כן? כן, שדיברנו על זה. חינוך פוליטי זה משהו שהוא כמעט ולא קיים בחינוך הערבי. כלומר, הבית ספר הערבי הוא בית ספר הפוליטי. שזאת נמדה פוליטית. נמנע. כן, זה כמו הדרכה העברת. כן. אני חושב שזאת טעות. כי זה מייצר ערבים שבזהותם הלאומית...
במובן מסוים הם כאילו גדלים להיות מנותקים ממנה, אבל הם לא באמת מנותקים ממנה, כי הם מושפעים ממנה במציאות ביום יום. הם מנותקים ממנה במובן הזה שאין מרחב שמאפשר להם דיון במי שהם. כן, אין מרחב שמכיר בזה. בצורה חינוכית ומכילה. ומלווה כדי לאבד את זה ואז זה מפונים לרשת החברתית או לרחוב. ושם פוגשים... ושם פוגשים את הכל, ואין מי שמלווה אותם. לצערי הרב המערכת, כן, היא מונעת. חינוך פוליטי ונגיעה במורכבות של זהותינו הלאומית והאזרחית. הקוריקולום הבית ספרי.
הקוריקול מהבית ספרי. אין בו התייחסות להיסטוריה הערבית הפלסטינית, ואין בו גיבורי תרבות פלסטינית. אנחנו לא לומדים דרוויש. אנחנו לא מקרים את ההיסטוריה שלנו. אמרתי בפרק הראשון, ההיסטוריה נגמרת ב-48. כן. כל מה שמורכב אנחנו לא נוגעים בו. ואז יש אולי אפילו איזה דחף עוד יותר ללמוד אותם באיזשהו שלב, כשאתה נחשף לזה או מתוודא על זה, אז אולי יש אפילו איזה דחף להגיב בקיצוניות או בהתלהבות. נכון, ובעיקר כשאתה...
כן, כי שאתה נחשף ומבין היסטוריה, אז אתה אומר וואו, מה עשו לי? אז אני כועס מאוד. כן, אני חושב שיש מקום לחינוך פוליטי במערכת החינוך כולה, אבל ספציפית במערכת החינוך הערבית. שתיגע במורכבות של זהות. את יודעת, בבתי הספר עד היום, בעצמאות, נגיד יום שלישי העצמאות, אז ביום שני אנחנו אומרים, מחר חופש, חוזרים ביום רביעי, ממשיכים ללמד. כאילו, אתמול לא היה כלום. טוב, מה המשמעות של היום הזה? איך אתה פוגש אותו? זאת עבודה חינוכית.
איך אתה פוגש אותו? זה בדיוק כמו שלא היינו רוצים שילדות וילדים שאנחנו מביאים לעולם יפגשו מין בפעם הראשונה מהרשת החברתית. זה חלק מהזהות, נכון? מין זה חלק מהזהות, זה חלק ממה שאנחנו... עושים או מרגישים, או מפעיל אותנו התשוקות וכו'. באותו אופן, לא היינו רוצות ורוצים, שאנשים יפגשו את הזהות שלהם ברשת. לגמרי. באופן לא מטווח. ואז גיל, מגיעים לאקדמיה, או עובדים בארומה, אחרי כיתה י' ב'.
ויש את העצמאות, או הזיכרון לחללי צהל, או הצפירה לזיכרון לשואה. הם לא יודעים מה לעשות, אז הם הולכים לשירותים. זה סייה מבוכה. לגמרי. סייה מוזרות. לא נוגעים בזה בבית הספר, לא מאבדים אותו, ואז תארי לעצמך מי שלומד בפסיכולוגיה, עבודה, סוציאלית, ייעוץ חינוכי, כמקצוע טיפולי, והיא יטפל ביהודים, כשאין חינוך פוליטי. לזהות שהיא בריאה ואנושית. כלומר, זהות לאומית יכולה להיות זהות לאומית, אנושית. וההפך נכון, יכולה להיות גם פשיסטית. נגיעה בזהות הזאת, במורכבות, במרחב החינוכי, תוך החלה, הדרכה.
היא בונה, זהות שהיא בריאה. כן. ואז בזהות המקצועית הם יתו הרבה רואים. אז זה דבר אחד. אז זה החינוך הפוליטי. נדבר על הזהות בחינוך פוליטי. והיום יש פרנד מאוד חזק בעולם, שנקרא סל בחינוך, סושל אמושון הלרנינג. והכוונה היא, מה הן המיומניות, הרגשיות והחברתיות? שתלמידים מצרכים במאה ה-21. כן. כדי להצליח בחיים ולא רק בלימודים. מיומנות קוגניטיבית זה לפרק, לעשות סינתזה.
ללמוד משוואה מתמטית, לקרוא טקסט, לדבר עוד שפה, איכולת קוגניטיבית. אנחנו מדברים על מיכולות או skills, שהן חברתיות ורגשיות. מודעות עצמית, ויסות רגשית, תקשורת בין אישית, אמפתיה. קבלת החלטות מושכלת. דווקא בעידן שהוא נקרא ווקה, כן? שהוא תנודתי, עמום, משתנה, מהיר. משתנה אפילו במהירות, כן. אז המיומנויות האלה נחוצות עוד יותר. לגמרי. אז המיומנויות, כן, של המאה ה-21, בחברה שהיא משתנה עמומה ותנודתית. ובמחקר האחרון שנעשיתי, בפוסט דוקטורט עם פרופסור משה תתר,
אמרנו, אני רוצה לבדוק איזה מיומניות רגשיות וחברתיות מיעוט צריך. כן. כדי שיצליח. האם החמש מיומניות שכסל מדברת עליהן בסל, של מודעות עצמית, תביסות רגשי, קבלת החלטות, תקשורת בין אישית, תודעה חברתית ואמפתיה, הן משהו שהוא אוניברסלי. האם נשים... בחברה הישראלית, והייתי שואל, איזה מיומניות רגשיות חברתיות נשים, ליאור יחסי הכוח השונים הם מגברים, הן צריכות כדי להצליח. כן. אז אני לקחתי את זה ואמרתי, אוקיי, מה המיעוט צריך?
מה המזרחים צריכים כדי שיצליחו? הערבים, קבוצה לטאב, כל מי שבשוליים, איזה מיומניות חברתיות רגשיות הם צריכים במרחב שלנו? ומחקר שכלל מנהלים, מורים, מפקחים. גם ברעיונות? ברעיונות עומק, וגיליתי שהמיומניות הן אחרות ממה שמשווק באקדמיה, כהמיומניות האוניברסליות. מעניין. כן, מיעוט, אם זה סל, כן, אנחנו מדברים על ה-transformative cell. יש חמשת המיומניות שאני הזכרתי, שקילו הן אוניברסליות, אבל במחקר על מאותים ומיומניות, אנחנו מדברים על ה-transformative cell.
הטרונספורמטיב סל אומר שמעוט קודם כל עסוק בזהותו. דיברנו על זה מקודם. כן. וזה חלק מהוויל ביינג. כן. כמה את גאה ביותך אישה. מהשלומות שלי. בדיוק. כמה את גאה במה שאת. וכמה המרחב מאפשר ביטוי למה שאת, כי זה חלק מהאנושיות שלך, ולא מדכאים אותה כאישה. אז א', זיהוט. זיהוט במובן הזה שהיא חלק מהגאווה, מהביטחון העצמי. ומי שאתה, מתפיסת הרווחה הנפשית,
אז החלק של זהות הוא חלק מהביטחון העצמי, הוא חלק מהגאווה. אז זאת מיומנות שצריך. לגמרי. אז מה שדיברנו עליו מקודם? אם החינוך הפוליטי יכול לאפשר את זה. כן, נכון, אבל אני אגיד עוד משהו. בדרך כלל, קבוצות בשוליים מתפקחים התפקחות ראשונה. אבל התפקחות ראשונה היא חשובה, אבל היא יכולה להיות פנאטית. חות מן ההתפקחות של פעם שנייה, כדי שתתאזן. אוקיי. זה בלאומי, זה במגדרי, זה בעת נבחו. כן, כן. אז זה בקשר למיימיונות, אז א', זה זהות, דבר שהן זה מובילות חברתית. איך בין קבוצת מיעוט?
יכול לעשות מוביליות חברתית בקבוצת הרוב. מה הוא צריך? שפה? מה עוד? וחינוך להתמודדות עם הדרה וגזענות. איזה מיומניות אני צריך מול אמירות שהן קשות? מה כל דבר אני אברח, אני אבקה, אני קורבן, ושיש לך דרך להתמודד עם זה. אלה המיומניות שאני מדבר עליהן, שמקשורים מאוד מאוד לזהותם של מטפלים ערבים. צריך להקנות אותם כבר בבית הספר, דרך... חינוך הפוליטי. כן. אז זה המחקר לגבי סל בחברה הערבית. כן. אז אלה המסקנות גם?
זה מסקנות שאתה כותב במאמר, ואתה ממליץ ליישם? אני מחבר סל עם מקצועות טיפוליים, ואני אומר שמיומניות רגשיות וחברתיות עבור קבוצת מיעוט, שחיה בתוך קבוצת רוב. and my humanity shall זהות הבריאה, יכולת למוביליות חברתית, חינוך שהוא נגד גזענות והתמולידות, אוקיי? achievement, resilience, חוסן, התמדה. הישגיות, התמדה, כן. את זה לבית הספר, בתוך החינוך הפוליטי, ואז מגיעים לאקדמיה עם זהותי בריאה, יכולת לעשות מוביליות, הם יודעים מיהם, הם גיעים בעצמם, בכל מעגלי הזויות שלהם, ואז נקודת הקפיצה היא אחרת. כן.
¶ סיכום: בניית זהות כוללת לחברה
סמיר, אנחנו בדיוק בשלב, בסדרה שלנו ביחד, שבו אנחנו עושים זום אוט. אנחנו מסתכלים על כל מה שלמדנו בשלושת הפרקים הללו, ואנחנו... מנסים לראות איך אתה רואה את היישום של האפשרות, של כל מה שלמדת, גם בחברה הכללית. ואנחנו נייחד לכך את פרק 4, את הפרק הרביעי. מצוין.
אבל בעצם, ה-thirdness שתיארת לי, האפשרות לייצר את השלישי, אגב, בהגל, שזה פילוסוף שאני מאוד אוהבת, זה נקרא סינתזה. זאת אומרת, יש ממש התפתחות רוח שהיא ספירלית, ויש את התזה, זה לכאורה העני, האנטיטזה זה לכאורה האחר, ויש את הסינטזה, שזאת ההתפתחות של הרוח, שיכולה להכיל גם את התזה, גם את האנטיטזה, ולייצר thirdness. חדש, שמכיל גם את הקצוות, אבל גם משהו יותר משותף, אמצעי, מעורבב, קראנו לזה לכן הלאה. ואתה, בזכות המחקרים שלך, גם התחלת לראות איך הדבר הזה אפשרי בחברה.
לא רק בחדר הטיפול, לא רק באקדמיה, לא רק בהדרכה, לא רק בבית הספר, אלא גם ממש ממש באיזה זום אאוט איך אנחנו יכולות ויכולים לייצר את ה-thirdness בחברה. אז אנחנו נאחד לכך את הפרק הרביעי, ואתה תספר לי... וגם יהיו לנו עורכים שיספרו מה הם תורמים על ה-Thirdness הכללי. יהיה מעניין. כן. מאוד. תודה. תודה רבה. שלושת הפרקים לימדו אותנו שהקשר בין הזהות האישית, הלאומית והאזרחית, ובין הזהות המקצועית, הינו קשר הדוק בקרב קבוצות מיעוט. שכן הזהות המקצועית יכולה להשפיע על מעמדו של אדם...
קבוצת השייכות שלו וגם בקבוצת הרוב. בפרק הזה שאלנו מה אפשר לעשות כדי להבטיח זהות מקצועית מגובה שיתוב שלה יותר בקרב פלסטיניות ופלסטינים אזרחי ישראל. מחקרי חסמיר מלמדים שטיפוח וגיבוש זהות מקומית בתוך ההקשר הישראלי-יהודי וההקשר ההיסטורי והעכשווי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יאפשרו הכרה אישית וקבוצתית. בשכבות הזהות המורכבות יאפשרו מרחב לשאלת שאלות ועיבוד הן בבית הספר הן בזמן הלימודים באקדמיה. ואז יאפשרו בחירת מקצוע או מימוש מקצוע בדרך שבה יוכלו פלסטינים ישראלים לתרום ולהתארם.
בחירה מקצועית המחוברת לזהותם האישית המתקיימת בתוך המרחב ובתוך ההקשר של מדינת ישראל. תהליך טיפוח זהות שכזה קשור בתהליכי חינוך, למשל על ידי חינוך פוליטי. למדנו שיש הבדל בין חינוך פוליטי ובין חינוך אידיאולוגי. חינוך אידיאולוגי גוזר דרך נכונה אחת לחיות בה, וממנה נגזרות אפשרויות מצומצמות יחסית של זהות אישית. חינוך פוליטי לעומת זאת מבקש לפתוח מרחב של למידה, מרחב של התלבטויות וחיפוש, מרחב של קבלת החלטות, הנתון לשינוי, תואם את נסיבות החיים המשתנות.
חינוך פוליטי מאפשר לרכוש מיומנויות רגשיות ומחשבתיות לגיבוש זהות, מיומנויות שישפיעו על גיבוש הזהות במהלך החיים לנוכח המציאות הדינמית. פעולה נוספת שיכולה לתרום לגיבוש זהות אישית ומקצועית פשלה יותר היא התאמת מודל הלמידה הרגשית-חברתית לצרכיהן של קבוצות מיעוט, בדגש על פלסטינים אזרחי ישראל. מיומנויות הנלמדות במסגרת זו הן מודעות עצמית, ויסות רגשי, תקשורת בין אישית, הרגשה והבעה של אמפתיה וקבלת החלטות מושכלת.
ברעיונות עומק שביצעת עם מורות ומורים, מפקחות ומפקחים, גילית של קבוצת מיעוט נחוצות מיומנויות רגשיות וחברתיות שונות. שאותן קיניתה מיומנויות חברתיות רגשיות מחוללות שינוי, ובהן היכרות, גיבוש והכרה בזהות האישית בתוך המיעוט, מיומנויות של ניידות חברתית בקבוצת הרוב, למשל למידת שפת הרוב, וחינוך להתמודדות עם הדרה ומפגש עם גזענות.
תודה רבה לך. פרק שלישי בסדרה ביחד. הדוקטור סמיר קעדן, מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט. בחדר הטיפול. תודה לביוויאנה דייץ', לתמר בנימין, לדימה קרנצוב, צוות המעבדה, ותודה לכם ולכן שאתם ממשיכות וממשיכים להאזין למעבדה. אני גיל מרקוביץ', נשתמע.