¶ מבוא: המעבדה ונושא הזהות
אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסקטים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי. תודה שבחרתם להאזין למעבדה וללמוד ביחד איתנו. נמשיך להכיר את מסע התגבשות הזהות של פלסטינים אזרחי ישראל, ואת השפעתו על הזהות המקצועית. הדוקטור סמיר קעדן, מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט בחדר הטיפול, יספר על האופן שבו הזהות האישית באה לביטוי בזמן היישום של הזהות המקצועית, ובמקרה שלנו בחדר הטיפול.
¶ מחקר סמיר קעדן: סתירת מעמד בטיפול
שלום סמיר. שלום שלום. אני צריכה לתזכורת שתזכיר לי למה בסוף בחרת לחקור בדיוק את ההתנגשות, את העניין שקורה. בין הזהות האישית לבין הזהות המקצועית, דווקא בעולם של עבודה סוציאלית. תזכיר לי ואז נצלול פנימה. כן. אמרתי שאני באתי מייעוץ חינוכי. כמקצוע שמייצג תפיסה של וולביינג בקרב קהילת בית ספר. כן. וכשחיפשתי, מכיוון שאני בא מחינוך, יועצים חינוכיים או יועצות חינוכיות שעובדות בבתי ספר יהודיים או מתנסים, לא היה.
כלומר, לא היו יועצים ויועצות חינוכיות מהחברה הערבית, בבת הספר יהודים. כן, אז כשהתחלתי את הדוקטורט, כשהחיפשתי. ופסיכולוגים עם קליניקה בכפרים... גם הסתובבתי ושאלתי. אז היו, אבל לא היו להם מטופלים יהודים. לא היו להם מטופלים יהודים. לא הגיעו מהרים היהודיות. יהודים יקבל טיפור רגשי. כן. אצל פסיכולוגים קליניים בכפרים. אבל בעבודה סוציאלית... היה. זאת אומרת, היה המצב הזה שאתה קורא לו היפוך תפקידים?
או היפוך מעמדות? איך אתה קורא למצב הזה שבו מיעוט מטפל ברוב? כן, במאמר שאני כתבתי אני קורא לזה status contradiction.
¶ קונפליקט לאומי: מעבר לרב-תרבותיות
היפוך תפקידים, ואני אעסביר אותו, וזה לא משהו שמייחד רק את המפגש כאן בין הערבים ליהודים. אנחנו מדברים בגדול על סרפי, על טיפול. בקונטקסט של קונפליקט אתני ולאומי. עכשיו, הגישה הזאת שונה מתפיסה של מולטי קלצ'רליזם. שונה מרב תרבותיות? כן, אנחנו לא בשוויץ. אנחנו באזור שיש בו סכסוך. לאומי, אלים, עיקש, ב-48 עד היום. כן. והוא הולך ומדדרדר, ואנחנו חווים את זה בשנתיים האחרונות. כשמדברים על מולטי קלצ'רליזם, אז ניקח קנדה, זה פוליסי של המדינה.
המדיניות. כמדיניות, מדינה שיש בה קבוצות אתניות שונות, יש את קבק, צרפתיים שם, אלמול האוכלוסייה הכללית. והמדיניות של הממשל, של המשטר, של המדינה, זה רב תרבותיות. ואין שם סכסוכים קשים ואלימים של שלטון וריבונות על אדמות כמו כאן. יש היסטוריה מורכבת, אני יודע, אבל המצב לא דומה לי פה. כן. כאן אנחנו מדברים, זה גם התפתחות של החוקרים הערבים. הפרספקטיבה שדרכה חוקרים הערבים, 148 עד היום באקדמיה, הסתכלו על החברה הישראלית. מתוך איזה פרספקטיבה.
והגישה של רב תרבותיות, או הגישה התרבותית, שיש כאן הבדלים תרבותיים, שאת אוכלת גפיל תפיש ואני כנף ולבני, זה לא מראה ומשקף את המצב האמיתי. כלומר, זה לא רק שאת גדל... זה פשוט לא מספיק, אתה אומר. זה לא מספיק, גם אם זה נכון שאני אוכל את ספציפית לוגפית. הוא לא מספיק, הוא לא משקף. הוא לא משקף באמת, הוא לא מספיק. כן. יש כאן קונפליקט לאומי קשה כבר עשרות שנים. ובתוך הקונפליקט הזה מתקיים מפגש בין שתי הקהילות, בחדר הטיפול. נציגים של הקהילות, המטפל והמטופל. אז דוגמה אם ניקח את צפון אירלנד.
פרוטסטנטים וקטואלים בתוך חדרת טיפול, או דרום אפריקה, או ניקוסיה. אזורים שהם אזורי סכסוך, אתני ולאומי קשים, או רואנדה. וכאן זה יותר דומה.
¶ חדר הטיפול: דיסוננס והפרת סדר
וכשנפגשים בתוך הדר הטיפול, אז יש משהו מרתק ומעניין, כשהערבים יטפל ביהודי. בדבר הראשון, יש משהו שעושה reproduction, הוא משרתק את המציאות הקיימת. נגיד שפה. פה אני ואת מדברים בעברית. זה מובן מאליו. אני מדבר בעברית במבטא ערבי. אז מה המשמעות של זה? אין בזה הפרה על המציאות החיצונית. השפה חודרת. ומשעתקת, משמרת איך עשה כוח. אז מצד אחד... כן, אנחנו מדברים את השפה שלי. של הרוב. של הרוב. קהילות שאני שייכת לקבוצת הרוב. בדיוק. אז השפה יש לה משמעות במפגש. אז מצד אחד המפגש...
משעתק ועושה reproduction. של מה שקורה בחוץ. בדיוק. מצד שני זה מפגש שהוא מיקרוקוסמוס. המפגש הוא לא מנותק מהועלם החיצוני. כן. המציאות חודרת פנימה. אבל המעניין הוא שמצד שלישי, כשהמטפל הערבי הוא בסמכות, והמטופל היהודי הוא לא בסמכות, הוא בעמדה יותר חלשה. בא לקבל עזרה. בא לקבל עזרה. יש כאן הפרה לסדר החברתי והפוליטי הקיים בחוץ. כן, הרווח בחוץ. שמה הכוונה הפרה לסדר החברתי? בחוץ, היהודי חלק מקבוצת הרוב.
הוא החזק, ובמפנים הוא ההפך. והערבי, הסדר החברתי והפוליטי הקיים בחוץ הוא מיעוט, מוחלש, אלו משאבים וכוח אל מול היהודי, ובחדר זה מתהפך. הוא. המטפל, הוא המוביל. כן. אולי באמת נגיד עוד מילה על למה אנחנו מכנים כאן חזק וחלש. אתה דיברת בפרק הקודם על גישה וזמינות של משאבים. אז בחוץ, כן, בחוץ לחדר הטיפול, אתה בעצם מתאר מצב שבו לרוב היהודי יש יותר גישה למשאבים, יש יותר מוביליות חברתית, ובתוך חדר הטיפול למטפל. יש יותר גישה למשאבים, גם תיאורטים שיכולים לסייע, גם משאבים שיכולים ממש, זה יכול להיות כל מיני...
ציוד שיכול לעזור לו לעבוד עם המטופל. גם בעבודה סוציאלית משהו שונה, נגיד בפגישה עם פסיכולוגי קליני, פרטני או פרטי. בזה שיש, שכותבים דוח בסוף. כן. אז זה גם מישהו. דוח, זאת אומרת, הם נותנים חוות דעת. הוא מרצה, לא מרצה. זאת סוגיה. וחוות הדעת יכולה להיות ממש משפיעה על קבלת החלטות, בדיוק. אז בתוך המפגש הזה שפתאום יש הפרה על המציאות הפוליטית והסדר החברתי והפוליטי, ופתאום עריב בחדר הטיפול או על תקן החזק,
והיהודי הוא הפוך. כן. אז יש כאן מצב של דיסוננס מאוד חריף. בנוסף, מה הדימוי של הערבים, מה האמיג' בחוץ? איך הוא נתפס? המראה שלו, השפה שלו, השם שלו. איך הוא מיוצג בנפשו של היהודי. וההפך הוא נכון גם. גם עם זה נכנסים. אבל מי שאחראי על המפגש הוא גם המטפל. הוא זה שמוביל את ה... ויש כאן דיסוננס והשאלה איך שני הצדדים מתמודדים עם הדיסוננס הזה.
¶ פחדים ורגשות: המפגש עם האויב
אז קודם כל אני משערת שהדיסונן שאתה מתאר, מכניס לתוך החדר גם את המציאות מבחוץ וכן הלאה שאמרנו, וגם הרבה מאוד רגשות. המון. פחד, שנאה, כעס. אולי גם קרבה. אולי גם קרבה, נכון. אולי גם... לא כולם סוניים. נכון, לא כולם סוניים, אתה צודק. אבל הפחד קיים. הספרות המקצועית מתארת את המפגש בין מטפל למטופל. באיזורים של סכסוך אתני ולאומי, כמפגש עם האויב שבחדר. כי בסוף עמוק עמוק עמוק, אני נוגע בפחד הקמאי, בפחד הקיומי, שלך כיהודייה. שבשעת כושר אני זורק אותך לים. אולי זה התממש גם בשבילי אוקטובר, הפחד הזה.
כן? ואז זה מוגבר עוד יותר. הנה, הייתה לך שאת מושר, וזה באמת מה שבחרת לעשות. בידיוק, אז זה הפחד. בשביל אוקטובר, הפחד הזה, כאילו, יצא החוצה, התממש, יהודים ראו אותו מול העיניים. זה חיזק את התחושה הזאת. אז מה עושים בדיסוננס הזה? נתחיל במה שעובר על צרכן השירות, או המטופל היהודי. כן. מה שאני הולכה להגיד עכשיו,
¶ תגובות מטופלים יהודים: חוסר אמון
זה לא מה שאני, זה מתוך הרעיונות עם המטפלים, בחוויה הסובייקטיבית שלהם, איך הם חוו את המטופל היהודי. אז מדובר בעצם במחקר שהוא מחקר איכותני, אתה מראיין אנשים שהם גם המטפלים מקבוצת המיעוט, וגם המטופלים מקבוצת הרוב, כדי להבין את החוויות שלהם, ולהצליח לגזור איזה שהן תובנות. לגבי המפגש. לגבי המפגש הזה, כן. כן. מטופלים יהודים, יש גם מנעד ומדרג. זה מתחיל בזה שהם מתמודדים עם הדסוננס בשאלות סביב המקצועיות של המטפל.
כלומר, הם חושבים שהוא לא מספיק מקצועי? איפה למדת? האם זה אתה שתמשיך לטפל בי? או שיוצאים מהחדר ואז פונים לעובד סוצה ליהודי כדי לאמת את מה שהעובד סוצה לערבי אמר. כלומר, הוא אמר לי שאני XYZ, האם זה נכון. האם זה התהליך. לא פונים למזכירות. עכשיו, זה נובע מחוסר האימון. כן. וגם מהדיסוננס ומהתפיסה של... דיסוננס שנובע מסטטוס מקצועי גבוה, כיש מקצוע. אבל חברתי. אבל חברתית ותרבותית חווים אותו כנמוך. כן. ואז הם לא מצליחים ליישב את הסתירה הזאת.
כן, זה יותר חריף, נגיד, בקרב, חירורג ערבי. כלומר, על חירורג ערבי? או פרופסור ערבי. עוד פחות סומכים? לא. הדיסוננס הוא יותר חייך. כלומר, המעמד שלו המקצועי הוא עוד יותר גבוה. זה סותר את החוויה שלי שהשיוך החברתי והתרבותי שלך הוא נמוך. יני, וואו, איך הגעת להיות פרופסור? בדיוק, נכון. חירוג. אז זה יותר חריף במקצועות אחרים. אבל הדיסוננס הזה קיים בין השיוך והסטטוס, הפוזיציה המקצועית, לבין השיוך החברתי והתרבותי. כן. שהקבוצת הרוב חובה.
לא כולם, אבל זה כל דומיננטי ברעיונות. אז אתה אומר שאי האמון, ואני חושבת שזאת נקודה רגע חשובה, אי האמון, נובע לפחות משני גורמים. הוא יכול לנבוא ממקום ממש אישי של המטופל, שאולי יש לו תפיסה גזענית, ואולי יש לו תפיסה כללית, כלומר סטריאוטיפית מאוד, על... החברה הערבית, ואז זאת יכולה להיות אחד, זה יכול להיות אחד המקורות לאי-אמון, אבל אי-אמון נוסף, זה גם הפרדוקס הזה, שבין הסטטוס החברתי שבחוץ, שלא אני קבעתי אותו, ובין הסטטוס הפנימי בתוך המקצוע, בתוך חדר הטיפול,
ואז אני יכולה להגיד, טוב, אבל האם הוא מבין את המקצוע שלו? הוא מבין נכון את המקצוע שלו? האם הוא עושה נכון את המקצוע? יש פה שני מקורות לפחות לאי-אמון. שיכול להיות שהם גם מהדהדים זה את זה. מאוד חזק, וחלק גדול ברעיונות הולך, ששאלו שאלות לגבי המקצועיות שלו, למשל איפה למטה, הערערו על סמכותו המקצועית.
¶ התמודדות עם דיסוננס: רקע ורציונליזציה
או שיצאו החוצה ושאלו עוד עובדים סוצריים יהודים או המזכרה שזה גם אירור על סמכות. אז זאת תגובה הראשונה. השנייה היא בלהדגיש רקע הצבאי. מול פחד. נגיד, מטופלים שבאו מרקע הצבאי. פתאום מוצאים דרך להגיד את זה. הדיסוננס המטורפה זה מול בעל סמכות, שהוא הערבי, הם לא רגילים. הם רגילים מההפך, הוא במחסום, הוא זה משפגשתו לזהות. ויש כאן משהו שהפוך. אז הם שולפים את הרקע הצבאי כדי להחזיר את הביטחון העצמי, וגם לאזן מולו את מה שהם איבדו. תחושה של שליטה. כן, בדיוק.
זאת תגובה מסוג אחר, אפשרית. כן, זה גם העניין של האימון, זה גם העניין של השליפת רקע עצבאי. יש שגם תגובה מעניינת של וואו כל הכבוד, או כולנו בני אדם. שזה ייצג, נגיד, את המרכז השמאל. זאת אומרת, זה אנשים שהם מה? שמביאים איזושהי הפתעה או עידוד? של העובד הסוציאלי שהם עולה מהחברה הערבית. זה גם סוג של רצונליזציה או הכחשה. של מה? הם הולכים לאוניברסלי. הרי מה המשמעות של כל הכבוד?
שהתגברת על כל המכשולים. כמו אני גבר, יושב מולך, במישור ברובד המגדרי, ואני אומר, וואו, גיל, אישה מרעיינת, ואני אומר, כל הכבוד. איך את חובה את זה? כמתנשא. אוקיי, אז זה זה. ומה ההתנסות אם אנחנו מנסים לפרק אותה? שמה? שאתה אומר, למרות כל המכשולים, את הצלחת... אולי להתגבר עליהם, ולהגיע... את לא כמו כולם, יש בך משהו שהוא אחר, הקבוצה שאת מגיעה ממין החלשה, אבל את יש בך משהו מיוחד. כן, כן, כן. זה מקור ההתנסעות. אז כל הכבוד. זה גם אומרים לשחורים.
בארצות הברית, כן? אז זה זה, גם במגדרי, גם באתני, מזרחיים למשל. ברור. כן? אז זה זה. זה בלא מודע. כן. עכשיו, מה הסוגיה? הסוגיה היא איפה המטפלים מול זה? איך אתה חווה את זה? זה מפילו אותך מהכיסא? האם אתה ממשיך? לשבת בצורה ביטוחה בכיסא, כשהוא שולף רקע עצבאי, כשקולגה בא לחדר ואומר לך, המטופל שאל עליך. או הוא רצה לאשר את מה שאתה אמרת לו. כן. אוקיי? אז מה, אתה כועס? אתה מרגיש נחיתות אתה מסמיק
אתה מחייך. נגיע לזה עוד מעט, אבל אני רוצה להנחיח את זה. כן, התגובה היא חשובה, אנחנו תכף נגיע לזה. אז זה גם, וואו, כל הכבוד, אז זה גם לפעמים רקעי צבאי, אז זה גם לפעמים הכחשה. והליכה לאוניברסלי. כן? אז בוא נדבר על משהו שכולנו מכירים, כדי להתרחק מהלוקל ומהזהות מונדיאל. בוא נדבר על המונדיאל. הסרט הערבי בימי שישי. דברים כאלה. כן, היו ששלפו את הסרט הערבי, אבל... לא מגיעים למקום שבו המטפל הערבי יכול לעשות את העבודה בצורה נכונה ומקצועית? כן. אם הוא לא מפרק.
את ההתנגדות הזאת, או את הסוגי תגובות הללו. זה יכול להיות פחד, זה יכול להיות כעס, זה יכול להיות התנגדות. בדרכים שונות. הצגתי כאן כמה, כן? כן, כן. או יש כאלה שמתעלמים לגמרי, כאילו הפיל שבחדר.
¶ אחריות המטפל: התיאוריה ההתייחסותית
זה שם הקורס שאני מלמד באוניברסיט, הפיל של אלפנטן דרום. רגע, אז לפני שאתה עובר למה יכול אותו מטפל לעשות בתגובה, אני רוצה להגיד שכבר עכשיו כשאתה מתאר לי את כל התגובות האפשריות שהרעיונות חשפו, אני באמת שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה. זאת אומרת... נגיד אני הייתי נכנסת לחדר. הכי יהודיה הכוונה? כן, אני כיהודיה. הייתי נכנסת לחדר. פוגשת, מטפלת מהחברה הערבית. עכשיו, אני לא חושבת שהייתי כועסת עליה, או שולפת את זה ששירתתי בצהל.
גם אני לא חושבת שהייתי אומרת לה, אוי, את יודעת, גדלתי בקרמיאל, וכל הזמן הייתי במץ'דל קרום, ובדיר אל עסד. כאילו, לא נראה לי שגם הייתי אומרת את זה, אבל מה היה גורם לה... אווירה בחדר, להתארגן באופן הכי מקצועי, לא כדי להימנע ממערכת היחסים, אבל כן כדי לאפשר לה לעשות את העבודה שלה, לי לקבל את השירות. המטופל מגיע כמטופל. הוא זקוק לעזרה. כן. הוא מגיע איכשהו. כן. אז אם הייתי מתמסרת לזה, אתה אומר? האחריות על המטפל.
זה חלק מהתהליך, זה חלק מהקשר. והצמיחה הוא במפגש האנטר סובייקטיבי בין השניים. תסביר את זה. אוקיי. אני מאמין בתיאוריה שצמחה... נגיד 20-30 השנים האחרונות, שנקראת התיאוריה ההתייחסותית. התיאוריה ההתייחסותית באה וערערה על התפיסה הטיפולית הקלאסית, נגיד הפסיכואנליטית של פרויד. בתפיסה המסורתית או התפיסה הקלאסית של טיפול, נגיד פרויד, המטפל הוא אובייקטיבי, חירורג, מתערב, נטול זהות, פרשן.
עם ידע, חודר ללא מודע. כן. זה היה תהליך הטיפולי. חירוג של הלא מודע. ואם את שואלת איתי שאלות בתפיסה הקלאסית, זה מעסיק אותך, אני מחזיר את זה אלייך. כן, כן. הגישה התייחסותית הרערה לתפיסה המסורתית והקלאסית, גם הושפעה מאוד מהעידן הפוסט מודרני, ובאה ואמרה שגם המטפל, הוא לא אובייקטיבי, הוא סובייקט, מצוואל ריקוגנישן, הכרה הדדית. כן. לא רק אני מכיר בך, אלא גם את. הוא סובייקט.
יש לו זהות, יש לו נטייה, יש לו עמדה, הוא בא, יש לו מטען תרבותי, יש לו רגשות. ועם זה, הוא נכנס לחדר. כלומר, סמיר, כשהגיע לי כאן, לא השאיר חלקים ממנו בחוץ. זה גם בלתי אפשרי. הוא נכנס עם כל מה שהוא, עם השם שלו, עם המבטא, עם העברית, עם הצבע האור, עם הליבוש, סגנון לדיבור, אוקיי? והוא יושב פה עם כל זה. והצמיחה... של המטופל הוא לא בזה שאני מנסה להיכנס לא מודעה והידע שיש לי והפרשנות והשיקוף שאני עושה לך אלא בזכות הקשר שיש ביני לבנך
וההכרה הדדית בסובייקטיביות של שנינו, כי גם לי יש חששות, גם לי יש התשוקות, ואני יכול לדבר עליהן. אתה לא מפסיק להיות אדם, כשאתה המטפל. והסלף אקספוזר, כלומר החשיפה העצמית של המטפל, היא במטרה לקדם את המפגש. כן. את האימון, את האנושיות. אוקיי? היא לא חשיפה לשם חשיפה. היא חשיפה שמקדמת קשר. ושנינו צומחים מתוך הקשר האינטרסובייקטיבי הקיים כאן. כן. אז נוצר איזה שלישי, לא? כן, ובמובן הזה, תכף נגיע לשלישי, לתרדנס, ובמובן הזה, המטפל הוא מישהו שהוא כן יכול לשתף. כן. הוא כן יכול לחשוף.
במטרה, כל מקרה, לגופו של עניין, כן? במטרה ששנינו נצמח מזה. עכשיו, במפגש... וצריך כמובן לעשות את זה בסום שכל, לדעת מה לשתף, איך לשתף, באיזו מידה, כן. ואז הסובייקט כאן הוא גם המטפל, ולא רק המטופל. זה לא מפגש בין אובייקט לסובייקט, אלא מפגש בין סובייקט לסובייקט. כשיש מטרה? כן. בנג'מין, אחת החוקרות המפורסמות, של המאצ'וואל ריקוגנשן והכרה הדדית בטיפול מתאר את מצב של מפגש בין מטפל למטופל שבו שניים הם...
¶ יצירת "שלישיות": מעבר מקונפליקט
כאילו מצב של אחד נגד השני. כאילו האדר, אתה על תקן האדר. כן, האחר. ולאדר האחר, אסוציאטיבית, הוא מפחיד. דואר צעיד כתב על זה, באוריאנטליזם. מי הוא האחר? מי יצר אותו? זה מיד זר. זר לא מוכר, מפחיד. ואז האחר הוא מפחיד. האחר הוא משהו אחר שונה ממני. וכאילו זה שניים שעומדים אחד נגד השני, שני צדי המטרס. זאת עמדה של טונס, בן ג'מין מתארת אותה. עמדה של טונס, בואי נחשב על המציאות בחוץ, על הפלסטין ועל היהודים, עמדה של טונס. של שניים, שבעמדה הזאת, יש דואר, אחד תוקפן, עושה, ויש דנטו, הקורבן, שעושים לו.
וזו תפיסה של אחד מול השני, והשני הוא תמיד האדר, המפחיד, כן? אבל אני ואת יודעים שאני ואת יכולים להיות הדואר, ואני ואת יכולים להיות הדנטו. בו זמנית. הנה, כבר עכשיו אנחנו יכולים להיות, אפילו אם סתם ניקח את זה סטריאוטיפית, אני לא אומרת שזה בערך מה שקורה, אבל אני היה יהודיה, ואתה הערבי, ואתה הגבר, ואני האישה. לגמרי. אז כבר אנחנו יכולים. ובעמדה של טונס, אחד... נגד השני, זאת עמדה סחיזואידית פרנואידית, הכוונה שאנחנו רואים בה שחור ולבן. כן. אני הטוב, אני מדבר עכשיו, תחשבי על המצות בחוץ. אני הטוב, את הרע.
ואם אני תוקפן, זה לא כי אני תוקפן, אלא כהגנה עצמית. ומכאן יש התקיעות, ובנג'מין אומרת שכאן יש גם צורך בדומיני שבשליטה. אני רוצה להכניע אותך בעמדה של שניים. את על תקן האחר. אני תוקפן כי את גורמת לי להיות תוקפן. אז בעצם התפיסה הזאת גם מצדיקה כל סוג של תוקפנות. ואז בן ג'מין אומרת, בטיפול ובכלל בקונפליקטים. כן? איך אפשר לצאת מעמדה של טונס, לעמדה של ثרדנס? כלומר, לעמדה שבה אנחנו מסתכלים מלמעלה על הקונפליקט.
או על המפגש. על השניים. על השניים. על הקצוות. עכשיו זה משהו שהוא פרואקטיבי, שאתה עושה אותו. כלומר, עמדה של טונס נכנסים אליה על אוטומט. בזוגיות. אני בקונפליקט? אני חובעת אשתי שחור ולבן. אבל העמדה של פרנס, זה משהו שמייצרים אותו. יש הבנייה, יש קונסטרקשן, יש מסע ומתן. זה כמו לפעור חלל. בין שניים שהוא הופך לשלישי שמכיל את שניהם
לא רק כקצוות מנוגדים, אלא כמשהו שמתחיל להתערבב. זה יכול להיות קצוות מנוגדים, אבל ברגע שאני יודע שיש צד שני בעמדת של ה-Thirdness, אבל יש לו צרכים בדיוק כמוני. כן. ויש לו תשוקות בדיוק כמוני ואני מכיר אולי אני לא מסכים אבל אני מכיר בצרכים שלו, למרות שאני אולי לא מסכים, זאת העמדה שמתחילה להיות thirdness. כן, מבחינתי זה האירבוב. כן, מבחינתי אבל זה ההתחלה של ערבוב מסוים. אני יכולה להכיר בצורך שלך, להבין אותו, נגיד אינטלקטואלית, יכולה לא להזדהות איתו ספציפית בתוך ההקשר שאתה מרגיש את הצורך,
אבל אני יכולה להגיד לעצמי, טוב, תכלס, היו מקרים בחיים שלי שגם אני הייתי צריכה חופש, שגם אני רציתי עצמאות, שגם אני רציתי אמת, שגם לי היה חשוב שותפות. ואז אני יכולה להתחיל להגיד את זה לעצמי. גם אם אני לא לגמרי מבינה או לגמרי מזדהה אם הצורך שלך בכל אחד מהדברים האלה בתוך ההקשר שלך. אבל זה שאני יכולה להכיר בזה, זה מבחינתי ההתחלה של ההרבוב. יפה. זה המאצ'ואל ריקוגנישן, שבן ג'מין מדברת עליו. וזה משהו שמייצרים... פייזר נגיד מדבר על מסע ומתן, כשביציאה מהקומה השנייה של טונס לשלישית,
מסע מותן בעצמו הוא הכרה בסובייקט, כי אני יודע, אם אני מדבר איתך ולא רוצה להכניע אותך, אז זה כבר עליית תקומה. בתונס יש הכנאה, יש השליטה. כן. בפרנס, אני אומר שנייה, יש שם מישהו. יש צד. כל מה שאני אומר, אוקיי? קחי אותו למשל בערבי שמטפל בחייל. ואנחנו נגיע לזה עוד מעט. איזה באגן. כן, כן. וגם אני הגעתי לזה. כלומר, לטפל בחיילים. הלומי קרב מליוונון 2006.
¶ זהויות המטפל: לאומי, אזרחי, מקצועי
עם המטפל, שהאחריות עליו, כן? האחריות על הקשר, על הערכת היחסים. על הובלה, על הקשר, על ההובלה, לגמרי. כן, היא עליו. אז זה לשבת בכיסא, אתה יודעת, בצורה שהיא נוחה וביטוחה. איזה תהליך המטפל צריך לעבור בין קבוצת המיעוט, כדי שיוכל להוביל תהליך מקצועי, אנושי, אתי, לחייל או לא מקרב. אם המטפל לא מזהה את העמדה של טונס על ההתחלה. אז הוא לא יכול להתייחס. אז הוא נשאר שם, הוא לא מצליח להעלות תקומה. כן, כן. אוקיי? אז את שאלת מקודם, מה אנחנו צריכים כדי לארגן את המפגש? מה עושים? זה זה.
כלומר, האחריות המקצועית האתית היא על המטפל, הבשלות שלו בזהותו הלאומית, וזהותו הפרופסיונלית. כרוכות יחד. בדיוק. זה בדיוק הזהות. האופסימיסט, אני מחזיר אותך לפרק הקודם, בין הלאומי לאזרחי. עכשיו אני מוסיף על האופסימיסט עוד זהות, שהיא הפרופסיונלית. כלומר, ערבי אזרח, מדינת ישראל. שעוסק בטיפול, בבית חולים, לא חשוב, במקצוע. זה, יש שלוש זהויות שהוא צריך לאבד, כדי שיהיה איש מקצוע שנותן שירות בצורה שהיא שומרת עליו, על זהותו הלאונית.
הלאומית הפלסטינית, האזרחית הישראלית, והפרופסיונלית, במקרה שלנו, מטפל. עובדת סוציאלי מטפל, או פסיכולוג. זה שלושה מעגלים שנכנסים אחד בשני, ואי אפשר לפרק. אם מפרקים נופלים. אז עכשיו באמת מרכבנו את התמונה, ואני שמחה שעשינו את זה, ואני רוצה שנחזור לרעיונות שעשית, ותספר גם איך יכולים להגיב מטפלים ומטפלות מהחברה הערבית בכאלה מצבים. לי כרגע את מה שהיהודים המטופלים אמרו. מה אמרו? ולפני זה אני אגיע עוד מעט למטפלים. יש עוד נקודה חשובה בתגובה של מטופלים. אנחנו הגענו למטפלים כי שאלתיך מארגנים. כן, כן.
אבל נחזור למטופלים, שהם עוסקים הרבה בשליטה בחדר. כן, כן. מי יקבע מתי יהיה המפגש הבא, אני או אתה? כי הם מרגישים כי קבוצת רוב איבדו גם את השליטה. אז זה גם הפחד. גם the meeting the enemy in the room. זה זה meeting, זה מפגש עם האויב. זה גם התעסקות בשליטה. איש המקצוע הערבי... ומכאן אני עכשיו במעבר בין המטופל למטפל, שבשל בזהותו הלאומית, נסביר מה הכוונה, וגם בזהותו האזרחית, הוא יודע להחזיק אותה.
הוא מבין מה המשמעות שלה. וגם בזהותו המקצועית, לא נופל מהכיסא. אבל זה המצב האידאלי. כן. לא בערך המצוי. אבל בשביל זה, האקדמיה צריכה להכין. אוקיי? יש גם רקע. נגיע אליו עוד מעט.
¶ דוגמה מוצלחת: הכרה בזהות המטופל
אביא לך דוגמה, ודרך הדוגמה אני עלה לי מעלה כדי להתאר, נעשה הפשטה. כן. אחד המרויינים תיאר מפגש שילור מרויינת עם מטופלת יהודיה. כן. היא אומרת, אני בבית חולים, היא יודע שיש אישה שעברה ניתוח קשה, וביקשו שאני ידבר איתה. לשאול לי שלומה, אם היא זקוקה לי עזרה, שיחות תמיכה. עיבוד, כי היא מחלה מאוד קשה. היא ניגשה אליה על החדר אחרי התאושישות, ואחותה הייתה לידה.
והיא אומרת, השם שלי פה, והוא שם ערבי. על התג. זה הדבר הראשון. התג. כן. וזה הדבר הראשון שמסגיר את היותי ערבייה. כלומר, על התחלה עם העסוקים ביגלו או לא יגלו. התג. כן, התג אישו. המתופרת החולה מבינה את הסיטואציה, היא לא משתפת פעולה. לא עונה? לא עונה במילה שותקת, מדברת עם אחותה. ואישת המקצוע הרביעה אמרה, הבנתי מה יש כאן. הבנתי שיש כאן סוג של התנגדות. שקשורה בזהות שלה. כן. ככה היא פרשה את זה. כנראה שזה נכון.
היא אומרת, אני לא נעלבתי. זה לא שאני יצאתי החוצה ואמרתי, רוצה, לא רוצה, זה שאלה לא מעניינות את שאלה עשיתי. היא אמרה לה, ספרי לי בת כמה את? אמרה לה בת כמה, איפה את גרה, אמרה לה, מאיזה מוצא, אמרה לה פרסית. ואז המתאפלת שלה, וואו, מתי עלית מאיראן? אמרה לה בשנת כך וכך וכך. וואי, זה מרתק. יש קהילה יהודית באיראן? כן. את יכולה לספר לי קצת על הקהילה היהודית באיראן וסיפרה. ואז זה נפתח יותר. יש בתי כנסת במרחב המוסלמי באיראן, השיעי.
כן, מהמנהיג של הקהילה, מה השעה החלבן, המשדכת, ושיחה ארוכה, עמוקה על הקהילה היהודית. על אורח החיים, ואורח החיים, ואיך הם חיים שם, ועל זה שעלתה מאיראן לפה, משהו כמו 20 דקות. והיא אומרת... היא הכירה בזהות שלה. והניחה אותה... ממש במרכז ביניהן. וזה כנראה שהיה, היא נגעה בה. א', זה ריקוגנישן, כן, זה הכרה בזהותה, שהייתה צריכה את זה, וזה רגש אותה, ובסוף המטפלת אמרה לה, את יודעת למה נשאלת על איראן? אמרה לה, לא.
אמרה לה כי אני הרגשתי התנגדות. היא חשפה את זה בחניה. היא חשפה את זה. כי הרגשתי התנגדות. ועכשיו איך את מרגישה איתי? עכשיו זה? זה רגע גם מסוכן בתוך המחב הטיפולי, אבל יש בו אחריות. יש בו אחריות, והיא ידעה מאיפה לגשת ומאיבו לבוא. היא לא נעליבה, איש המקצוע לא נעלב מהתנגדות של יהודים. מהתנגדות של מטופל בכלל, שיכולה להיות גם קשורה בזהות הזאת. אבל היא יותר רגישה, הרקע של יהודים. כן, כן. יותר רגישה, נגיד, מאשר גבר ואישה. היא יותר רגישה.
היא ידעה איך להיכנס, יש בזה סכנה, היא ידעה איך להיכנס, יש גם שקפה לה למה היא עושה את זה. והיא אומרת אחרי זה, המתופלת אמרה לה, יש לי בן שנפגע בפיגוע, וקשה לי איתך, ומכאן זה נפתח. אוקיי? כלומר, היא ידעה איך, א', היא לא נליבה, היא ידעה איך להכיל את הסיטואציה, היא לא אמרה, אני הולכת כי היא הליבה אותי, היה לה את החוסן הפנימי בזהותה הלאומית כערבייה, ובזהותה המקצועית, כי אישת מקצועה.
כעובדת סוציאלית, להתמודד מול התנגדות של יהודי, לא התנגדות רגילה של מטופל, אלא הרקע הלאומי, וידעה מאיפה להיכנס. עכשיו, מה אני מנסה להגיד כאן, כדי לעבור למטפל? מטפלים ערבים. זה גם נכון. לרופאים, רוקחים וכו, ערבים, שמטפלים יהודים, שיש להם הבנה ליחסי הכוח הקיימים בחוץ. זהותם הלאומית מעובדת. הם לא מרגישים מאוימים כל הזמן. זהותם האזרחית ברורה להם. הם גם חווים אותה כערך. למרות הביקורת אולי על זהות הזאת. משליחה על הבשלות של הזהות הפרופסיונלית. כן.
ככל שאיש המקצוע הערבי, זהותו הלאומית והאזרחית, בבשלות ומסונוכרנות, היא בהשלחה מאוד חזקה לבשלות של הזהות המקצועית. כן. זה הקשר. ואז קוראים שני קסמים. קסם אחד הוא הקסם הטיפולי, שהאדם מצליח לקבל עזרה. מצליח להישמע בזכות המקצועיות וההובלה של אותה עובדת סוציאלית, וזה קסם מבחינתי, כי זה לא פשוט לרוב האנשים לקבל עזרה, לצאת מעמדה קורבנית, או לצאת מעמדה שליטה מאוד, ולהגיע דווקא לאיזה אמצע כזה שאני קוראת לו מידות אדם. אז זה קסם אחד. והקסם השני שקרה כאן, זה ש...
במערכת היחסים הזאת שהעובדת הסוציאלית הובילה, היא גם יצרה אלטרנטיבה למה שקורה בחוץ. כן, לגמרי. היא יצגה משהו אחר. היא יצרה ויצגה ואפשרה. וזה ה-thirdness. ל-thirdness, לא רק להיות ביניהן, בין שתיהן, אלא ממש לייצג thirdness אפשרי. כן. בעולם הזה, בין יהודים ופלסטינים ישראלים ולא ישראלים. במה צ'וארי קוגנישן, כלומר, המיטופד היא גם מצמחה מהקשר, אבל גם המיטפל היא מצמחה מתוך הקשר, זה יותר תעוזה, זה ללמוד על עצמה, זה לקחת את מה שקורה כאן לרפלקציה בהדרכה. זה כן. זה להרגיש תחושת סיפוק ומשמעות מאוד.
גדולות. לא לבטל את עצמי, וגם לא לכעוס ולבטל את המטופלת. וגם לא להכניע בזה שאני מסתובבת והולכת, ואומרת שתסתדר לבד.
¶ אתגרי מטפלים: ריצוי, הימנעות ופחד
אז אם אנחנו עוברים עכשיו למטפל, ואיך הוא מתמודד עם הדיסוננס, המטפלים הערבים מתמודדים עם רגשי נחיתות עליונות. מה הכוונה בסטטוס? דיברנו על זה בסטטוס המקצועי, בין הסטטוס הלאומי-תרבותי. שמנסים לפצות עליו. כן. זה מנעד של תגובות. זה מתחיל בלרצות עם המעגלים של הלאומי האזרחי, עם לא משהו שלים. זה מתחיל בי לרצות. זאת אומרת, צורך בלרצות את המטופל היהודי. להלגיש חלק מהנורמה הלבנה. מה הכוונה? אני אעביד דרך דוגמאות, זה ימחיש יותר. זה בסדר, אם אני לא אגיד לבנה ואגיד יהודית. כי ביהודי יש גם לא לבן.
זה בסדר? אוקיי, ההון התרבותי הוא לבן, אבל בסדר. כן, זה פשוט כי זה חשוב לי להכיר בזה, ושאנחנו נוכל לדבר על זה דווקא בצורה מורכבת. לא, מעניין מאיפה זה בא, אם אני אומר, אני אסביר מה אני מתכוון בנורמה הלבנה במרכאות של לבן. מייצג את הגבוה והטוב. כן, זה גזעני, אבל כאילו זה הגמוני. כן, כן. זה כאילו ההון הנכון. דוגמה היא למשל... מטפל שעבד בשכונה מבוססת בתל אביב. הגיע אליו גבר במשפחה מאוד מבוססת. ובשיחה דיבר איתו על זה שהוא מאשן חברתי של סמים קלים.
עכשיו בתרבות הערבית זה לא מקובל. אישון של סמים קלים, בתרבות המערבית, הוא מקובל פחות או יותר, אבל בתרבות הערבית זה כאילו נוער שוליים. כן. והמטפל... הנהן ונאלץ להגיד כן וחייך. כדי להראות לו שהוא לא פרימיטיבי, הוא לא רחוק ממנו, הוא קרוב אליו, למרות שמבפנים, הוא הרגיש אחרת. הוא הרגיש שיפוטי לגבי זה. אז זה מתחיל במנעד, אז זה בלרצות, ואם אתה מרצה, אתה מוותר על זהותך. המקצועית, כי לפעמים אתה לא מתעמת. יש בטיפול קונפרונטציה לפעמים. כלומר, אתה אומר פה משהו חשוב, ויתור על זהותי האישית,
מוביל כמעט באופן ישיר, לביתור מסוים בזהות המקצועית שלי. לגמרי. וזה נובע מהבשלות, או גם אתה מרגיש בטוח בזהותך לאומית. אז זה החלק של הרצוי, גם מי שמרצה הוא נמנע מאימות. אז אמרתי מקודם שיש בטיפול גם אימות, אתה מתאמת. לא לריב, אבל עמותים יש להם גם משמעות בטיפול, קונופרונטציה, גבולות. האם מטפל שהיא מרצה, שאותה יכולת לשים מגבולות, גם מטופל, גם צריך גבולות. אז תגובה אחת היא לנסות לרצות.
¶ דילמות אתיות: סירוב והשלכות
תגובה אחרת. להימנע מאימות בטיפול. תגובה שלישית זה חשש ופחד מלהתאפל באנשים שבאו מקבוצות מסוימות, כמו מתנחלים. או סירוב לטפל בשוטרים. קבוצות שהמטפל הערבי, בהרגשה הסובייקטיבית שלו, חווה אותם כעוינים במרכאות. אז אני אביא דוגמה מצחיקה, האמת. בזה פתחתי את הדוקטורט. יש מקצוע, מטפל ערבי, המנהלת מביאה לו תיק, שהוא צריך לקרוא ו... ואז לגשת לחדר הטיפול. הוא קורא, הוא אומר, אני קורא, מדובר בחייל שהגיע לטיפול. הוא אומר, בדוח, כל שתי שורות כתוב, הוא עובד כ...
שין גימל, בא שין גימל, שין גימל, כל שתי שרות שין גימל. הוא אומר, אני כערבי, אני לא מבין בתפקידים מצבאיים. ומה זה השינגימל הזה? והוא לא הצליח להבין בקונטקסט של הטקסט מה זה השינגימל, אבל הוא קורא כל שתי שורות שינגימל, שינגימל. ואז הוא אומר בליבו וואו. כלומר, שינגימל... זה כנראה משהו יותר גבוה מהשין בית. כלומר יש את השבק, שין בית, ויש את השין גימל, והשין גימל הוא ארגון כזה, את יודעת, מעל למוסד ומעל השבק. שאפילו הוא לא שמע על זה עד עכשיו. אני חשוב.
כי באלף בית העברי הגימל אחרי הבית. אז הוא הניח. הניח שהשין גימל זה משהו שהוא מעל השבק. מעל השין בית. ופחד מאוד. ובגלל זה הוא החזיר את התיק למנה. הילד, אמר לה, אני לא רוצה. הוא גם לא חשף את האמה, את הפנימית שלו. הוא לא הסביר לה למה. לא, הוא פחד מזה. ואומר, אחרי זה, רציתי להבין מה זה השין גימל, אז כשיצאנו עם הקולגות, החברים היהודים, לאכול חומוס, אז אני שאלתי מה זה השין גימל, וכשהסבירו לו כמעט נפל.
מהכסא מרובי צחוק, שבין מה זה השינגימה. אז זאת גם דוגמה. כן, זה מצחיק, האמת. אז אבל זו דוגמה מעולה, כי ההזהות האישית פחדה. מהשינגימל הזה. ולכן, הזהות המקצועית ויתרה. ויתרה על הקייס, ויתרה על המקרה. עוד דוגמה לחשש. אחד המרוינים סיפר... אחד המיורנים יש לו שם ערבי חזק. יש שמות שכמו רם, אמיר, אבל יש מחמד, מחמוד, אחמד. הגיע אליו תיק של נער. שהוא צריך להתגייס, הגיע לגיל של גיוס, הוא ואמא שלו רוצים שהוא ייכנס ליחדה קרבית. צבא לא קיבל אותו.
זה מה שעלה ברעיון, אלימות, ששתמש בסמים, משהו כזה, והתנה, התנה איזה בדוח של עובד סוציאלי בריו אחר. אה. זאת אומרת אם חוות הדעת תהיה חיובית על החייל אז צא לקבל אותו ליחידה קרבית אם הוא ילך ליחידה קרבית ניתן שם ודוי אחמד אמא שלו הגיעה לרווחה, הסבירת התהליך ואז כל יום הייתה מתקשרת אליו ואומרת לו, אחמד אתה יודע שהבן שלי רוצה קרבי אתה תעזור לנו שהוא ייכנס לקרבי
היום השלישי, אחמד זה תלוי בך, הבן שלנו רוצה קרבי, אחמד, הוא רוצה קרבי, אתה זה שתכניסתו לקרבי. והוא אומר אחרי המפגש השלישי, אני לא יכולתי להמשיך. אחמד וקרבי לא הולכים ביחד. הוא אומר אפילו, היא לא הייתה מודעת למה המשמעות של... כן, של הבקשה שלה ממנו. כן, שהיה לו מאוד מאוד מאוד קשה. וגם מסרב להמשיך. אז יש כאן מורכבות שהיא לא פשוטה. אתה חושב שאם הזהות האישית שלו הייתה מגובשת, והוא היה יודע לבסט, למשל, את הרגשות שעולים בו בכזה מצב, אתה חושב שהוא היה...
היה מצליח לייצר תגובה אחרת שלדעתך הייתה. וגם הבנה יותר עמוקה לחברה הישראלית. אני מבין, אני מבין את הקושי, אני לא פוסל אותו. קשה. גם אני מבינה. ואני גם מבינה את האימא. אני מבינה את שלושתם. לגמרי. מצד שני יש הבנה לאימא. המרכזיות של הצבא בחברה הישראלית, המשמעות שלה, משמעות של שירות אצראי. מה שהיא חושבת שהבן שלה יוכל להשיג מזה. בדיוק הסטטוס של הקרבי. אז כן, אני גם מבין אותה. וזה משהו שהוא מאוד מורכב.
¶ מורכבות אתית: דיון והכשרה
בבקשה, הייתי אומר אולי, איך מכשרים עובדים סוציאליים בכלל, ובני מאותים בפרט, להחזיק מורכבות? מה הקו? המוסרי, שנגיד, עובדים סוצא למערבים, לא רוצים לחצות. זה גם משהו שלא מדברים עליו. כן. אין דיבור על זה. מה לגיטימי, מה לא? האם זה מוסרי? האם זה אתי? האם זה לא איתי? האם זה נכון? האם אני אומר שאני לא רוצה לכתוב דוח פסיכוסוציאלי על נער שרוצה להתגייס לצבא? האם יש בזה?
פגיעה ביטחון המדינה, זאת עמדה לגיטימית, האם אני יכול, האם זה מוסרי, האם זה אתי, אין על זה דיון. כן. לא מתקיים דיון. וגם אולי על איך בכלל... לעשות את זה, איך בכלל לצאת מהמקרה, איך בכלל להגיד, למי להגיד, להגיד רק למי שממונה עליי, או גם להגיד לאמא עצמה תשמעי, זו סיטואציה ששמה אותי במצב שקשה לי, אני החלטתי שזה פוגע ביכולת המקצועית שלי, לתת מענה בתיק שלכם, ולכן אני יורד מהתיק הזה. ולא ארצה להמשיך, ומשקר. כן, זה זה. אנחנו הגענו ישר לסטינג של הטיפול. אנחנו לא דיברנו על הכשרה באקדמיה. האם הכשרה באקדמיה?
כן, הפרקטיקום, העבודה המעשית, נוגעת בזה, וגם שם יש סיפורים נגיע לזה.
¶ ניצול כוח: צד אפל במפגש
אז או שאתה בהכחשה, או שאתה מתמודד עם לרצות, או נמנע מאימות. יש לצערי דוגמה קשה, שאני רוצה גם לשתף. של תגובות קשות? קולות בודדים, כן. של תגובה קשה לא... לא מוסרית, לא אנושית. ואני לא רוצה להתכחש לקיומה. מה שמשמח שהיה רק שניים מתוך חמישים. ברעיונות שביצעת במחקר. שדיברו על התעמרות. ניצול של ההבדלים? ניצול של הכוח. שמשהו לא מעובד, משהו מאוד פגוע. בזהות האישית. בזהות האישית והלאומית, שלא עבר תהליכים, ואתה מגיע לעמדת כוח, ושם אתה בעמדת כוח.
אתה מבטר על האתיות, אתה מבטר על המקצועיות, אתה רוצה להחזיר מהמקום הפגוע. יש גם הדוגמאות. זו דוגמה קשה. עובד תוצא לי גם טיפל. שומר מעדונים, מאבטיח בכניסה למקומות בילוי, שהוא ממוצר עוסי, והוא אומר, זה הזכיר לי את היותי סטודנט באוניברסיטה, וכשהייתי יוצא לבלות בסופי שבוע, היו מזהים את מי שאני, ולא הכניסו אותי, לא לבארים, לא לכולם, אבל היה הרבה חוויה של דחייה. והייתי שולף את כרטיס הסטודנט.
באוניברסיטה, כדי להראות להם, אומנה מערבי, אבל חלק מאוכלוסייה טובה. כן, אני בסדר. בדיוק. ואומר, החוויה הזאת השפיעה עליי מאוד. וכשהגעתי להיות עובד סוציאלי שמטפל, בשירות מבחן, הגיע אליי תיק, ואני קורא את התיק, ואני רואה שמדובר בשומר או מאבטיח או סלקטור במעדוני לילה, שמגיע לטיפול, והוא ממוצר עושי. אישית אני לא הכרתי אותו, הוא אומר. אבל התפקיד והמוצע הזכיר את כל החוויות. והוא אומר, אני החלטתי להחזיר על מה שעשו לבמשך שנים. הוא אומר, הוא היה מגיע לכניסה, לבניין. יש שמירה והבטחה.
הוא היה יורד, עובד סוציאלי למטה, אומר לשומרים והמאבטחים, תכניס אותו לחדר, פה תבדקו אותו, פיזית. בודקים אותו פיזית, ואחרי שבודקים אותו פיזית, הוא אומר לו, יש לך תעודת זהות? הוא השואל. כן. יש עליך תעודת זהות? כן. והוא אומר לו, טוב, תלך הביתה, תביא תעודת זהות ואז תיכנס. וזה מה שהוא עשה על המטופל. כן, וכששאלתי אותו ברעיון איך הרגשת, הוא אומר, גשתי חזק אל מול שהשפיל אותי שנים. כן. זאת אומרת, הוא לא הצליח לראות במי שמולו.
אדם, סובייקט, אלא הוראה בו כמייצג של מקצוע שלם, שגם שייך לקבוצת הרוב, שהדיר אותו במשך שנים. ובנוסף, שהוא לא עבר עיבוד, הוא לא איבד. את החוויה הקשה שהייתה לו.
¶ המטפל הבשל: יצירת מרחב מיטיב
אוקיי, עכשיו, נגיע לתגובה הכי מקצועית, הכי אנושית, הכי אתית. שאלתה ברעיונות, אולי בזה גם נסיים. עובדים סוצי למערבים, שאיפדו את מעגלי הזהויות בין האזרחי ללאומי. והאישי, הכילו יותר טוב את זהותם הפרופסיונלית. כעובדים סוציאליים, ערבים, ישראלים. הם עובדים סוציאליים, האוכלסיה הזאת. הם עובדים סוציאליים שבאו מבתים. אוקיי? אקטיביסטים. למדו בבתי ספר שנגעו בזהותם הלאומית והאזרחית. כן, שזה בדרך כלל בתי ספר פרטיים. וגם רק ניסייתיים נוצריים, בכיפה, נצרת.
שאפשרה מרחב לעיבוד. כי הזרם המלאכתי הערבי לא מאפשר. בהכשרה באוניברסיטה, המדריכה, אולי יהיה פרק על הדרכה, דיברה איתם. על מעגלי הזהויות האלה. הם תודעה פוליטית וחברתית מפותחת. הם מבינים את יחסי הכוח בחוץ ואיך הם גולשים פנימה. הם מודעים... אוקיי? לסטטוס שלהם בטיפול. הקבוצה הזאת שבחרה בחירה ישירה, דיברנו על קרי צ'ויס, בעבודה סוציאלית. ובאו מבית ומרחב חינוכי שאפשר לדבר על זהותם, ונתנו להם מקום לדבר על זהותם, ואיבדו את זהותם הלאומית, האזרחית והמקצועית, הגיעו, אוקיי? יותר אנושיים.
אתים, ישבו טוב בכיסא, לא נפלו מול קריאות תיגר, או מעליבות, או קשות. מטופלים לא התאמרו, אלא הובילו בצורה מאוד מאוד אנושית, מקצועית ונכונה, את התהליך.
¶ סיכום: דינמיקה ואלטרנטיבה חברתית
של הטיפול, ואולי אפילו יצרו thirdness, גם בין האנשים שבחדר, וגם כאופציה לחברות שבקונפליקט. נסכם. הכרנו את הדינמיקה שמתרחשת בחדר הטיפול. הזכרנו שלמטפל יש גישה למשאבים הקשורים במצב הטיפולי. לחדר הטיפול עצמו, לחפצים או כלים הקשורים בטיפול, לידע המסייע בהבנה. של מה שקורה בחדר? לעתים הטיפול נדרש כדי שהמטפלת תכתוב חוות דעת על המטופלת, ומכל הסיבות הללו, ברור שלמטפל יש כוח על המטופל. הכוח שבידיו מגיע לצד אחריות. למטפלת יש אחריות על התהליך שעובר המטופל. אחריות על האפשרות של המטופל לצמוח מהתהליך.
במחקריך, סמיר, אתה עוסק במצבים שבהם המטפל הוא ערבי והמטופל הוא יהודי. אחת המשמעויות במצב זה היא שהגישה הרווחת למשאבים חברתיים, למיומנויות שהן מסייעות בניידות חברתית ובדרך להצלחה, מתהפכת בחדר הטיפול. בחיי היום יום, בנות ובני קבוצות המיעוט הם אלה שצריכים להתאמץ כדי להשיג משאבים ציבוריים, לתקשר עם קבוצת הרוב שמאייש את משרות של קבלת החלטות, ולעבור יותר מכשולים בדרך. ובמצב שבו עובד סוציאלי מהחברה הערבית בישראל מטפל ביהודי, יחסי ההשפעה מתהפכים.
כמו כן, מפגש כזה מכניס על החדר את היחסים הטעונים שבין קבוצת הרוב וקבוצת המיעוט. את הכעס, את הפחדים, את הסלידה, החשש, הסטריאוטיפים. מפגש כזה מתחיל בדרך כלל באמון נמוך מאוד. ולכן עבודת בניית האמון בין הצדדים היא מהחשובות ביותר בתהליך הטיפול, קל וחומר בתהליך טיפול כזה. רעיונות שערכת עם מטפלות ומטפלים פלסטינים ישראלים, ועם מטופלות ומטופלים יהודים, חשפו אותך למספר תגובות אפשריות של הצדדים. תגובה אחת היא מנעות והתנגדות.
יהודים החושדים בעובד הסוציאלי, יעמתו אותו ויבדעו שאינו תומך טרור או פעיל טרור, הם מבקשים להפסיק את הטיפול או לפנות למטפלים יהודים, ומטפלים פלסטינים ישראלים הנמנעים מהמפגש עם אדם מקבוצה עוינת לתחושתם, למשל, אנשים ששירטו בכוחות הביטחון בישראל, גם מחשש וגם מפחד שהם ההזדהו עם חוויותיהם. תגובה אחרת אפשרית היא סתירת מעמד, התמודדות עם היפוך הכוחות על ידי התנסעות מצד יהודים. או התמודדות עם היפוך הכוחות על ידי ניסיון להוכיח את המעמד המקצועי ואת הכישורים מצד הפלסטינים הישראלים.
תגובה אחרת היא אימות וכעס. המטופלים היהודים יביעו כעס ואף תוקפנות, ינחיכו את כוחם בעזרת סיפור סיפורי מהשירות הצבאי. התנהגות שמחזירה שליטה. והמטפלים יביעו כעס גדול כלפי החברה היהודית, במיוחד אם הם יחוו התנסעות. תגובה אפשרית נוספת היא ניסיון למזהר הבדלים. היהודים ינסו להתגבר על המתח בדרך של התעלמות מהפיל שבחדר, או בדרך שמאדירה את המטפל הישראלי פלסטיני כיוצא דופן בחברתו.
הפלסטינים הישראלים התעלמו מהשונות ויחפשו נקודות דמיון אוניברסליות. אפשר גם שישאפו לרצות את המטופל היהודי. תגובה האחרונה האפשרית היא ניצול הבדלים. כלומר, זניחת הזהות המקצועית על ידי המטפל ופעולה מתוך הפגיעה שעבר המטפל על ידי קבוצת הרוב בעבר, מעין פעולה מטיפה, מחנכת ואפילו נוקמת. התגובה שאותה, היית רוצה לטפח, היא זאת שמנחיכה את הבדלי הזהויות ממקום שמשרת את הטיפול, את שני הצדדים.
מאפשר לשניהם להתפתח, לפעור מרחב משותף, מרחב שלישי, שאיננו רק אני או רק אתה, אלא מרחב של מערכת יחסים, שכולל את שני הצדדים למפגש. זוהי דינמיקה אפשרית. קראנו לה... השפעתה בחדר הטיפול יכולה לרפא ממש, ואולי אפילו לייצר חלופה למערכות היחסים שבין הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית. תודה רבה לך, הדוקטור סמיר קעדן, מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית בר, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט בחדר הטיפול.
תודה לביוויאנה דייטש, תחקירנית התוכנית, לתמר בנימין המפיקה, לדימה קרנצוב, עורך ומעצב הכל, ולכן ולכם, המאזינות והמאזינים של המעבדה. נשתמע.