¶ Intro / Opening
אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסקטים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
¶ פתיחה: זהות ובחירות חיים
תודה שבחרתם להאזין למעבדה וללמוד ביחד איתנו. אנחנו בחיים. בישראל, 2025, צמד המילים הזה, כשלעצמו, הוא חומר למחשבה, להתבוננות, להודאיה. צמד מילים שמעורר רגשות רבים. אנחנו בחיים. והבחירות שלנו מבוססות על דעותינו, על האנשים שפגשנו, על הרגשות שאנחנו מנסות ומנסים להימנע מלהרגיש, ועל אלה שאנחנו רוצות ורוצים להרגיש שוב ושוב.
¶ הכירו את ד"ר סמיר קעדאן
הבחירות שלנו מבוססות בדרכים מורכבות על הזהות שלנו. איך מתפתחת ואיך מתעצבת זהות? באיזו מידה היא שזורה במאה ה-21 בעולם העבודה? בבחירות המקצועיות שלנו? איך משפיע המקום בדרך כלל המגוון והמרווד שבו נולדנו על זהותנו? איתי באולפן, הדוקטור סמיר קעדן. מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית בר, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט בחדר הטיפול. בסדרה על האופסימיסט. שלום סמיר. בוקר טוב. אני מאוד שמחה שאתה כאן, תודה שהגעת. תודה רבה.
¶ אופסימיסט: זהות ערבית-ישראלית מורכבת
האופסימיסט, אתה תצטרך להסביר לי מה זה? מה זה המושג הזה? אתה הכרת לי אותו, תגיד לי. כן, אופסימיסט. צמד של שתי מילים, אופטימי ופסימי. של הסופר העיתונאי, חבר הכנסת שאני מאוד אוהב, המיל חביבי, שכתב ספר שמעיד על איזושהי בשלות גם בזהותו. ספר מרתק הוא גם תורגם לעברית. שבו מתאר את חיי היום יום של הערבי אזרח מדינת ישראל. הוא אומר אני לא ידעתי איך אני אמור להרגיש כערבי אזרח המדינה.
דבר שהפך לחיי היום יום שלי, אני לא אופטימי, אני לא פסימי, אני נעה בין לבין. אני חושב שהוא תיאר את הבורדר ליין, אזורי גבול בזהות. תיאר מאוד יפה את ה-in-between. באמצע. כן, להיות בן לבן. כן, אזורי גבול שמצד אחד הוא שייך בזהותו הלאומית ואני לעם הפלסטיני, אבל אנחנו חיים... בזהות אזרחית ישראלית. ואיך אנחנו חווים את שתי הזהויות האלה?
מתי הזהות הלאומית היא זאת הזהות החזקה? מתי הזהות האזרחית היא זאת החזקה? איך אנחנו מרגישים בזהותנו האזרחית? איך אנחנו מרגישים המדינה שיקמה על מה שאנחנו חווים אדמתנו? ואנחנו חלק מהמדינה הזאת ואזרחים בה. זו חוויה של המדינה שלי נרחמת בעם שלי, אז זה משהו שהוא לא כולם מבינים. והספר מתאר את קו התפר הזה בין השתי הזהויות, את החיים המורכבים של הערבים ופלסטינים מזרחי מדינת ישראל.
אז מכאן כל פעם שאני מדבר על זהותי השיסועה, לא השיסועה המעניינת, אמר כמה הדין בין הלאומי לאזרחי, בין הישראלי לפלסטיני, אז אני מאוד חוזר לספר של חביבי כספר שהוא מכונן, טקסט קנון כזה, שהספר הראשון. בקרב הסופרים הערבים במדינה, שמתאר את המורכבות בזהותם של אזרחים הערבים. שמצליח לתאר את הניואנסים של המורכבות הזאת, של הזהות המורכבת הזאת. בצורה מאוד יפה. כן. האופסימיסט. מעניין. טוב שקל להגיד את זה. כן, אופטימי ופסימי. כן, על הטבר, על הטפר. אנחנו נדבר... מומלץ, מומלץ לקרוא אותו. הוא מתורגם גם לעברית.
¶ זהות מיעוטים: שאיפה למרכז
אנחנו נדבר בארבעת הפרקים ביחד על גיבוש זהות, ומן הסתם כבר אפשר לשמוע שהנושאים שאתה חוקר, שאתה עוסק בהם, שאתה מלמד אותם, הם גם נושאים שהעסיקו אותך עוד לפני האקדמיה. או אולי פחות במודעה, יותר במודעה. איפה היית מניח את האצבע על הסיפור האישי שלך בתור איזו נקודת התחלה? מאיפה היית מתחיל לספר לי? ממש מילדות, מבית הספר, מהבית? שרגעים מכוננים בהבניית זהותי הלאומית, האזרחית וגם האישית. אני חושב שקודם כל קבוצת מיעוט אתנית, לאומית, אפילו הייתי אומר גם מגדרית. ומיעוט זה לאו דווקא בכמות.
מאות זה גם בכמה היא הגמונית, מאות זה כמה, או רוב, סליחה, כמה הוא הגמוני, וכמה יש לו נגישות למשאבים. אז זה גם הגדרה, כלומר לא כמותית מיעוט ורוב. נגיד הלבנים בדרום אפריקה הם היו מיעוט, 30 אחוז מהמדינה, אבל הם היו הגמוניה ורוב במובן של שליטה על משאבים. מיעוט עסוק בזהותו, כי הוא בשוליים, וזהותו היא לא המיינסטרים. כן. והוא מחפש המון להביא את זהותו למרכז, לאמצע. הוא מאוד רוצה הכרה, ריקוגנישן. אולי בזהותיך המגדרית, כי אישה את יכולה להבין את זה, אנחנו נעמיד את הלאומי אל מול המגדרי, יש הקבלות. ומכאן...
קבוצות בשוליים, המזרחיים, האתיופים, לטאבים, ערבים, מזרחי המדינה, כן עסוקים מזהותה, מגיל קטן. כי היא בשוליים, כי היא מודרת, הם חווים אותה כמודרת. והנרטיב והסיפור... שלהם הוא לא במרכז אלא סיפור אחר הוא במרכז והם רוצים לצאת מהשוליים לכיוון המרכז. אז בעצם החוויה שהסיפור המרכזי, אני לא שייכת אליו, היא זאת שמאפשרת התבוננות על הזהות של המיעוט? כנראה שזה חלק מהאבניה של זהות של מיעוט.
¶ ילדות רב-לשונית וחשיפה למודרנה
אל מול קבוצת הרוב. כן, התחושה של מי מולי, כנראה, כאילו על דרך השלילה, אבל זה חלק מהמורכבות. כן. גדלתי בבית שבה אמא מורה לעברית, מכאן העברית הטובה שלי. מורה לעברית? כן. זה אבא מורה לשפה ערבית. וואו. כן. אז גם אתה איש שפות. ילד של שפות. בגיל קטן, בכיתה ג' נסענו לגן שמו אל הקיבוץ. אנחנו הכרנו את הקיבוצים בסביבה שם. כן. אליסטי מצקי, שנות ה-90. ואימא קנתה עיתון בשם שרלה מתחיל. אחרי זה הבנתי ששרלה מתחיל זה עיתון...
שמיועד לאולים ולאולפנות. מקראת העיתון, שמעת עליה? לא. עוד הנה, אני מכיר. עלה שקל. וואו. וקראנו ביחד איתה את שער למתחיל. ועם אבא קראנו מגיל קטן את ג'וברן חליל. כך שגדלתי, הבינתי בין שתי שפות, אבל לא ערבית ואנגלית נגיד, זה ערבית ועברית, שזה ממש התלבש. והשיח המורי והחינוכי היה דומיננטי בבית. בכיתה, וב, זין, התחלתי לשאול שאלות. למה אנחנו נוסעים לגן שמואל כדי לקנות?
למה אנחנו נוסעים לחדרה? חדרה בגיל קטן הייתה עבורי ניו יורק. העירה גדולה. כן, העירה גדולה. זאת חוויה של כל ערבי. נגיד, בנחף, קרמיאל היא וושינגטון. כי כפר חסר משאבים אל מול הקיבוץ, או נגיד, המרכז המסחרי של הקיבוץ, או העירה היהודית המודרנית. וכך זה המפגש הראשון עם המודרנה, בגיל קטן. זה המפגש עם המודרנה, העירה היהודית. כך שהגדלים בתחושה שכל דבר טוב קיים שם. זה חלק מהשוליות.
זה חלק מה שאני צריך להתמודד איתו עם הבגרות, שגם בכפר שלך יש משהו שהוא יפה. כן, זאת אומרת, אתה אומר לא בהכרח, הדברים היפים בכפר היו ברורים לך, אתה צריך לחלץ אותם. כי כל הזמן נסענו החוצה. כן, כן.
¶ גילוי ההיסטוריה המוסתרת והנקבה
אל המקום שבו אפשר לקנות את המגזין, את האלון. בדיוק, בדיוק. רשתות, עיתונים, בגדים, מין טיול. כן. והתחלתי לשאול למה? והסתירו. פחדו. ההורים? כן. הם רצו לשמור עלינו. ובקיטת את התעקשתי. למה אין את החנות אצלנו בכפר? ולמה סבא מדבר בניב לבנוני? אמא שלי יפואית. יפואית? יפואית. בתרבות הערבית, חיפה, יפו, אקו, עיר אל מול הכפרים. אז זה גם אישו בתוך החברה הערבית, הכפר והעיר. כן.
ולמה סבא שלי מדבר בניב לבנוני, לא כמו הניב שלנו? ואז הבנתי שהמשפחה של אימא במקור מלבנון, שהגיעו לי כאן לנמל ביפו לפני 48, החלל נקטע, ספייס. במלחמה ב-48. כן, השטח הגיאוגרפי. כן, היה מרחב פתוח. כן. ואני שואל למה? עד ששמעת את המילה שטלטלה אותי, נקבי. לא הבנתי מה זה, לא ידעתי מה זה. ושוב פחדו. אני מדבר על הדור השני ל-48. אמא ואבא מייצגים את הדור השני לנקבה, את הדור השני ל-48. סבא את הדור הראשון, אני את הדור השלישי, והילדים שלי זה הדור הרביעי, דור אלפא.
תגיד לי בעברית מה זה נקבה? נקבה בספרותית, נקבה במדוברת, המשמעות המילולית זה קטסטרופה. הנרטיב הפלסטיני, שמתאר הפיכתם בין יום ולילה מרוב למיעוט, איבדו את הרצף הטבעי של ההתפתחות הלאומית שלהם במרחב. בחוויה שלהם זאת קטסטרופה. ושמעתי את המילה ולא הבנתי אותה, אבל החלטתי שאני כן רוצה לדעת. אני גדלתי בבית שגדל אותה על מחשבה ביקורתית. והתחלתי לשאול ולשאול ולשאול. ושמעתי כמה דברים מדהמים על הערבים ועל יהודים.
שמעתי את המילה הראשונה הזאת נקבה, שמעתי שעשו מהיהודים סבון, שבגיל בכיתה יהוד לא הבנתי מה זה. מה זה עשו מהיהודים סבון? הכוונה לתקופה הנאצית. וזה טלטל אותי מאוד. זה נשאר עמום ולא ברור עם המון שאלות עד שהגעתי לאקדמיה. כלומר, הילדות...
¶ השפעת הממשל הצבאי על הדור השני
הייתה בכפר. המפגש עם המודרנה היה בעיר היהודית, נתניה חדרה, שחוויתי אותם כהשער של העולם. החינוך בכפר... להורים, משכילים, הורים, שהסתירו ממני את ההיסטוריה. והדור השני הוא פחד, כי גדל בצל הממשל הצבאי. והתחנך בצל הממשל הצבאי, מ-48 עד 66. אתה אומר משהו שאני לא בטוחה שכולם מכירים ומכירות. כן. החל מ-48. אתה מתאר על 66 משטר צבאי בתוך הגבולות שמוכרים לנו היום. בתוך הגבולות של ישראל. הרי כמה המדינה. אחרי שכמה המדינה נשאר בתוך שטח מדינת ישראל.
משהו כמו 160 אלף פלסטינים מזרחי מדינת ישראל, ואז המדינה שאלה מה עושים איתם. אתמוד נלחמו בנו, ירימו נשק. פחדו, מה אנחנו עושים? והיה ממשל לצבאי, הצבא הוא זה ששלט. בכפרים? בכפרים. לא היה מועצה מקומית, לא היה בחירות, אלא קצני צבא, ששלטו מ-48 עד 66, ואז ב-66 בעצבר בכנסת בוטל. הממשל הצבאי, בלחץ גם של החברה הערבית, בלחץ גם של חברי כנסת השמאל, שרצו לסיים את זה. אז הורך השייכים לדור השני, שגדל כך. הדור השני גדל בצילו של הממשל הצבאי, שהיה קשה. זה מנגנון של דיכוי.
מפחיד, והממשל הצבאי הוא ממשל שיש לו הרבה מטרות, גם להפחיד, אבל גם המטרה המרכזית היא ליצור את הערבי הישראלי.
¶ יצירת זהות "ערבי-ישראלי" חדשה
כלומר, זהות אחרת, חדשה, במידה מסוימת. גם זהות שאין לה היסטוריה. כן. זאת זהות חדשה. שאולי מנותקת מהשורשים שלה. בדיוק. ואתה לא חלק מאלה שגרים ברמל לביטול קרם, אתה ערבי כמו הלבנוני הסעודי, אבל מה שמאפיין אותך זה שאתה ישראלי. והפלסטיני ביטול קרם. על זה גדלתי. וזה הדור השני, שהוא דור פחדן כי באמת גדל בצלו של הממשל הצבאי. ועל אחת כמה וכמה עובדי מדינה. כלומר, אתה לא סוחר. אתה עובד מדינה, אתה עובד של משרד החינוך. אתה אמור לדבר. המורים, הוריך. כן. וזאת חוויה, זה בזיכרון הקולקטיבי מאוד מושרש.
זה לא חוויה אישית שלי, יש הרבה מאמרים, אז זה נכתב המון מאמרים של נגיד משדל חש, חוקר מחיפה, שתיאר, זה כל חוקרי מערכת החינוך הערבית. חלד ירר, סמירה עליין, מתארים את החוויה הזאת. הקיצר אני גדלתי באווירה הזאת. ואז הגעת לאקדמיה. מה קורה שם? עם זהות שהיא לא ממש ברורה, גם בלאומי, גם באזרחי.
¶ חינוך למצוינות וריחוק מפוליטיקה
וחסר לי המון ידע, והיא לא ממש מובנית. ואז הגעתי לאקדמיה, אבל לפני האקדמיה הייתי רוצה גם לשתף, ש... יום אחד בשנה הכפר בער. זה היה יום האדמה. וההורים שלי עשו את הכל, כדי שאנחנו לא נשמע ולא נשאל. אז מה הייתם עושים? הייתם שמורים בתוך הבית? או שיצאתם לקיבוץ? אגב, מתוך זה, קיבוץ מעצר הוא צמוד לבקה, ובילדות היינו יוצאים מבקה, דרך החורשות, זה כמה מאות מטרים, ואז אנחנו בקיבוץ, היינו הולכים לרפת, לבריחה, התמונה האמית של הקיבוץ.
מהילדות הייתה תמונה מאוד יפה, פסטורליה. ומכאן התפתחה איזושהי פנטזיה לגור בקיבוץ. ויום העצמאות. אז גם זה היה יום? זה יום שלא דברו עליו. כי לא ידעו מה להגיד. מה הכוונה? לא ידעו מה להגיד. מצד אחד רוצים לחנך ילד עם מצוינות, achievement, השגיות, שאיפה. להגיע גבוה. ועל מנת לעשות את זה כמאות לאוני בתוך מדינת היהודים, אתה צריך לתרחק קצת מפוליטיקה. כן.
בבגרות שלי זה היה בריאקציה, זה לא סתם שאני חוקר זהות ויחסי מיעוט רוב, אני פוליטיקאי, כן? זה ריאקציה לחינוך של הדור השני. בתיכון לא למדנו את ההיסטוריה שלנו? כלום. ההיסטוריה בתיכון נגמרה ב-48. אחרי זה, כל המורכבות הזאת לא, אז אתה מגלה לבד. עכשיו... אבל כן למדנו יחידה אחת בהיסטוריה על ההיסטוריה המודרנית של העם היהודי. אז אני יכול לדבר לך על פינסקר, אחד העם, אושוויץ, אמנציפציה, אותה אמנציפציה, פולין, והוגה דעות יהודים.
שדיברו על החזון הציוני, והרצל, ו-1897, שפסימי את זה מולך. כלומר, אזרח ערבי, פלסטיני, במדינת ישראל, שגדל אצל הורים מהדואר השני שהם פחדנים, שגדלו בצלו של הממשל הצבאי, שמחנכים אותו למצוינות, achievement, תחלום גבוה, אבל על מנת להגיע לזה, אוקיי, תתרחק מפוליטיקה.
¶ דרישת הדוקטורט של אבא
מסובך. מסובך. וגם אתה לא לומד את ההיסטוריה שלך, אתה לומד את ההיסטוריה של העם השני. כן. עם זה יצאתי לאקדמיה. יצאתי מבקה בגיל 18 וחצי. הגעתי לאוניברסיטה העברית, אז היה מעונות האלף בגבעת רם, עם אבי אבא, אני הביחור. עם אבי אבא ואני מאחורה, ושניהם, זה סי, בגאווה. לפני גבי 6 נוסעים לגבעת רם, נכנסים לקמפוס, למעונות האלף, אני פותח את הדלת כדי לרדת, וזו במסתכל במראה. אומר לשנייה, אתה לא רצית ללמוד משפטים.
הוא רצה משפטים. הוא רצה? הוא רצה משפטים מסיבה אחת. כדי שאני יהיה עצמאי. שיהיה לך מקצוע. עצמאי, גם חינוך זה. כן, פשוט אתה מתכוון לא של המדינה. לא עובד מדינה. בדיוק. עצמאי מהממסד. כן. את זה הבנתי, כן, בדבד. אמרתו, נכון, אני לא רוצה משפטים, אני רוצה חינוך, פסיכולוגיה, סוציאלוגיה. על זה גדלתי בבית.
כל הדברים שמשרים אותך במסד. אני הרגשתי שאני לא מרצה אותו, הוא רצה משהו אחר, אבל אמר לי משפט מכונן, שהשפיע עליי. זה היה בקיץ של 97. הוא אומר לי, סמיר, אתה לא חוזר, אם אתה בוחר במקצועות האלה, אתה לא חוזר בלי דוקטורט. זה חלק מהחינוך למצוינות של מיעוט. אז אם אתה כבר בוחר להישאר, מה שנקרא, קשור לממסד, לפחות תבוא עם דוקטורט. שתהיה כמה שאפשר עצמאי.
כמה שאפשר יותר חופשי. ואם אתה מביע עמדה, אז אתה מביע עמדה מתוך מקום שהוא חזק, במאמר, בכנס, כחוקר. זה ליווה אותי כל הזמן. זה חלק מההבניה של הזהות שלי, גם האישית, כסמיר. גם בלאומי, גם באזרחי, אבל גם כחוקר.
¶ זהות מקצועית כביטוי למיעוט
אז כבר אתה מראה לי את הקשר ההדוק בין הזהות האישית ובין הזהות המקצועית, שיכול להיות שכולנו נוכל למצוא קשר כזה בחיינו, אבל אתה אומר שאצלך הקשר הזה בין... והכרח הולך עם היותך שייך לקבוצת מיעוט. לגמרי, לגמרי. ואז באקדמיה, המשפט שלו לבא אותי, הרגשתי שאני מאכזב אותו. ואכן, אני נכנסתי לאקדמיה בגיל 18, 17 וחצי, תואר ראשון בגיל 21, תואר שני בגיל 25. דוקטורט. תעודת הוראה. עבודה של שנתיים, דוקטורט בגיל 40. או פחות מ-40.
ואז פוסט דוקטורט. אבל במה? בעבודה סוציאלית? בעבודה סוציאלית ופוסט דוקטורט בחינוך. כלומר, מתואר ראשון עד פוסט דוקטורט אני נשארתי באקדמיה משהו כמו 25 שנה. זה ממשפט אחד שהתיישב על מה שאבא אמר, ועל מה שאבא אמר, זה סימפטום לכל מה שהתיארתי מקודם. מאות שמחנך למצוינות, אני חושב שהיהודים יכולים להבין את זה בשטטל. כלומר גם היהודים אולי במערב אירופה או צפון אירופה יותר ממזרח אירופה כמיעוט הלכו על זה.
כן, המיעוט צריכים לוודא שהם מצלחים. כן, כלומר, היהודים היום הם קבוצת רוב, אבל החוויה של מיעוט, הם מכירים אותה באירופה. אגב, יש הרבה מאוד סיפורים גם על... התמחויות, מומחיות שיהודים פיתחו גם באזורים של נגיד תימן או בצפון אפריקה. היו מדינות שלעבוד את האדמה היה נחשב הדבר הגבוה ביותר שאדם יכול לעשות, ולכן למיעוט היו. היה אסור לעבוד את האדמה. ואז למשל בית אמן הרבה פיתחו את יכולות הצורפות.
את האומנות, את הצורפות. אז מה שאתה אומר, בעצם יכול להיות הכיף להמון המון סוגים של מיעוט, ולהמון סוגים של מומחיות שמתפתחות. בעקבות... ודווקא בתימן, אני חושב שגם בתקופה הנוראית באירופה הנאצים מנעו מיהודים מלעסוק בעיסוקים מסוימים. כן. אבל זה לא מקביל לזה, יש הבדל מאוד, זה אין מה להשוות. אבל חוויה של מיעוט היא חוויה של מיעוט.
¶ אתגרי האקדמיה והתנגשות תרבותית
נכנסתי ללמוד באקדמיה. הם עברית של ביאליק. לא העברית שאת שומעת אותי עכשיו מדבר בה. היקע והתרצי. וואו, דיברת באשר? כן, כי זאת השפה שלמדתי בתיכון, זאת השפה שהכרתי. כן. דיברת ספרותית. לגמרי. יעני. אה, לגמרי. והם מושגים שלועזים בגודל של שלושים אותיות. כן. לא הבנתי. הייתי בחרדה מאוד גדולה. ללמוד באוניברסיטה העברית בעברית, כשהעברית שלי היא פשוטה, לא מורכבת, לא אקדימהית, וגם ביאליקית.
הייתי מגיע לשעורים, שעור שמתחיל בשמונה וחצי, בשבע ורבע, הייתי כבר מתיישב בעולם. ברוב לחץ. כן, ואני אספר סיפור מרתק שקרה, אני כתבתי על זה בדוקטורט אגב. מרוב חרדה מהעברית, ופעם ראשונה אני לומד עם יהודים. יהודים הכרתי, תודה, כשנסעתי לחדרה, ולא היה, לא ישבתי לידם, לא דיברתי איתם, לא שהיתי איתם קורס שלם. שוב, אני במקור מבאקה, באקל גרבייה, ופעם הגעתי מאוד מוקדם לשיעור ביום שני, אני זכרת היום. השיעור מתחיל בשמונה וחצי, שבע וחצי אני בעולם. במקרה, במקרה.
פעם אחת זה קרה. הגיעה סטודנטת יהודיה, מוקדם כמוני. מהסיבות שלה, בטח לא מהסיבות שלי. הגיעה מוקדם, קרה פעם אחת. אז שנינו בתוך אולם קטן, ופנתה אילה, רוצה לדבר. כן. איך קוראים לך? מאיפה אתה? אז אמרתי, אני מבקה. אמרה, אה, קרוב. אמרת לה, לא ממש. אמרה, כן. אולי בבקרים יש פקקים. עכשיו, אני אמרתי בקה, אבל היא חשבה שאני מדבר על בקה. את מקראת בקה בירושלים? מזרח ירושלים? לא, לא, לא. בקה, זאת שכונת יוקרה בירושלים, בתים ערבים.
שגרים בהם יהודים היום, כמו נגיד קטמון, תלבייה. את מקראת ירושלים או לא? פחות. אוקיי. אז יש לי שכונת יוקרה עם בתים מאוד יפים, בתים ערבים, שנקראת בקה. ויהודים לא מבטאים עין אגרונית. אז חשבו, בקה זה בקה. אז היא חשבה שאתה יהודי מבקה. לא, היא ידע שאני ערבי, אבל כשאמרתי בקה, היא חשבה שאני מבקה. כן. בקה. כן. אז זאת הסיבה ששאלה, אם יש פקקים בבוקר, אני חושבה שאני ירושל מי שמגיע מבקעה לקמפוס. אמרתי לה, נכון, יש פקקים בבוקר, אבל אני גר במאונאות.
והשאלה היא אם אני גר בבית ערבי. כי בבקעה בתים הם בתים ערבים, ואני לא הבנתי, זה כמו לשאול אותך אם את גר בבית יהודי. מה זה בית ערבי ובית יהודי? אמרתי מה זה? מה זה המחשבה הזאת? לא יודעת מה לענות. אמרת לה כן. אבל שנייה, יש עדיין ערבים בבקעה? אמרת לה, כולם ערבים. ואז התחלתם להבין שאתם מדברים על מקום אחר. שכחתי להוסיף אונפורמציה, שאלה איפה אני אגר בבקה, באיזה רחוב. אז ב-97, הרחוב הראשי של בקה נקרא ויצמן. אמרת, אני אגר בביצמן.
עכשיו זה כאילו המשיך את הסיפור, לא סתר אותו. כן. אני לא יודע אם בבקה יש רחוב שנקרא ויצמן, אבל השם העברי, כן, כאילו לא... לא הדליק לכם את הנורא. עד שבסוף. שנינו היווינו שאנחנו מדברים על השני עולמות מקבלים. זה אחד הדברים שפגשתי בסמסטר א' באקדמיה. באקדמיה נפגשתי עם העיר היהודית. הליברליות, החילוניות בתוך הקמפוס. עם השמאל היהודי, עם הימין היהודי, עם מזרח העיר, בשבתות הייתי יוצא בהליכה מהקמפוס דרך סלח את דין עד העיר העתיקה.
גילית את השכונות היהודיות, גילית עולם שלא הכרתי. גם את הליברליזם, גם את העירוניות, גם את החופש, גם את האינדיבידואליזם שלא היה לי בכפר. וזה יצב את זהותי התרבותית. ויש כאן, אני חושב שזה חסם. חסם? ברר, כן. זה כמו חרדי שיגיע ללמוד בקמפוס ברמת אביו. יש כאן חסם תרבותי, אתה גדל בתוך בועה. אתה גדל בתוך כפר קטן, פשוט, זהות קולקטיביסטית, סלף קולקטיביסטי. אתה לא יודע מה זה חילוניות, אתה לא יודע מה זה ליברליות. לא פגשת לטאבים, הקהילה לטאבית.
לא נחשפת לשיח מפרק ובונה מחדש. אני לא ידעתי מה זה עירוניות ולגור בעיר. אני לא יודע מה זה אינדיבידואליזם במובן המערבי. כן.
¶ מפגש עם המודרנה ובחירת קריירה
ואז אתה פוגש את הדברים האלה, והזהות מתערבבת. בדיוק, ואז אני מגלה את עיתון הארץ, סינמטק, האוזן השלישית, ואני נחשף למודרנה, דרך העיר היהודית והקמפוס. אני רוצה שאנחנו נכניס לכן את הבחירה המקצועית. כי עכשיו כשאתה מתחיל לספר לי על ההתמרכבות של הזהות שלך, אני רוצה שנכניס לכן גם את הזהות המקצועית, את הבחירה. בעבודה סוציאלית ואולי תיתן לי איזה מבוא לעבודה סוציאלית כדי שאני אבין איך העולם הזה שאתה רוכש בתואר הראשון ואז גם השני וכן הלאה, איך העולם הזה שאתה מתחיל להכיר בעצם מהדהד או משקף לך גם
את תהליך התגבשות הזהות. אוקיי, אז אנחנו מדברים על career choice, ומה המשמעות של career choice. כן, של בחירת קריירה. כן, בקרב מיעוטים. זה חומר מרתק, איך מיעוט. בוחר בקררה, ואיך הקבוצת רוב בוחרת בקררה. והתחלנו לשמוע את זה כבר בסיפור הישי שלך. בגמרי. אז הרבה מחקרים מדברים נגיד על הקוקז'נס בארצות הברית, ובחירת מקצוע של לבנים. לעומת נגד ישחורים בארצות הברית. אז לבנים באים במקום ערכי. כלומר, הבחירה של המקצוע קשורה בערכים שלהם, או בדברים שהם היו רוצים לקדם. בעהבה, ביצרתיות, במה שמעניין אותם.
אפילו אם הם ניתונים מאוד גבוהים בבגרות ובפסיכומטרים, מחליטים ללמוד היסטוריה. כן. או אומנות. שזה לא בערך רק המקצוע מכניס. כן, בדיוק. לעומת קבוצות מוחלשות, בחירת המקצוע היא יותר אינסטרומנטלית, היא יותר מוביליות חברתית. כן, משהו פונקציונלי, שגם יוכל להעלות אותי במעמד חברתי. בסטטוס. אני לא באתי מעבודה הסוציאלית. אני באתי מחינוך. כי גדלתי בבית של אנשי חינוך. והשיח הזה מאוד השפיע עליי. ואהבתי אותו. והמחשבה הייתה שדרך חינוך אני אוכל להשפיע.
בתואר השני גם הייתי בחינוך. ולימדתי בבתי ספר יהודיים. וגם בבתי ספר דו-לאומיים ודו-לישוניים. ושם גיליתי עוד רובד על עצמי. מה קורה לי כשאני בסמכות מול קבוצת הרוב? זאת אומרת, מורה פלסטיני ישראלי, שהוא מול כיתה של יהודים ישראלים. וגם הורים, אני בסמכות מולם. כן. ואם אני ארכס שכבה, אז אני בסמכות על מורים. וזה סטטוס, פוזישן שלא הכרתי מקודם. וזה הרתק אותי. וחשבתי לחקור אותו.
¶ מעבר לעבודה סוציאלית ומחקר
ומכיוון שהייתי יועץ חינוכי, שעוסק בווילביינג ורווחה נפשית של קהילת בית ספר, חיפשתי אנשי מקצוע טיפולים שמטפלים ביהודים, ולא היה. לא היו? ובהמלצה של מרצה שדיברתי איתו, אמר לסמיר לך לעבודה סוציאלית. כלומר, תלמד בעצמך? עבודה סוציאלית? תלמד תואר שלישי בעבודה סוציאלית, קח את המחשבה הזאת, ואת התשוקה לחקור את זה לעבודה סוציאלית, כי בחינוך אתה לא תמצא, ובפסיכולוגיה אתה לא תמצא ערבי מקליניקה, שיהודים יבואו אליו לכפר.
אז רגע, אז למה דווקא בעבודה סוציאלית כן? תסביר לי שוב למה בחינוך לא? בפסיכולוגה נדמה לי שהבנתי. כי אין כמעט יועצים חינוכיים שעובדים בבתי ספר יהודיים. אין כמעט, אולי אני הייתה ראשון. יועצים חינוכים ערביים שעובדים בבתי ספר יהודיים. מסיבות שברורות לי וגם לך, יהודים מתל אביב לא יבואו לקבל טיפול אצל פסיכולוגי קליני בג'לג'וליה. זה בבית הפסיכולוגי? כן. בעבודה סוציאלית יש משהו אחר. בעבודה סוציאלית...
גם עם מקצוע שהוא חלק ממערכת. יש עובדים סוציאליים בקופות חולים, יש עובדים סוציאליים ברווחה בערים מעורבות, יש עובדים סוציאליים בבתי חולים. יש שירות למבחן, והצדה לא בוחר. אז כנראה העניין של הפחירה, אתה מגיע לבית חולים, למיון, ומחלטים שעובד סוציאלי פוגשת אבא שלך, אז זה עבוד סוציאלי שנמצא עכשיו. כן.
טוב, זה היופי של מערכת ציבורית בעיניי. כן, כן. שהיא באמת מגוונת, והיא מפגישה אותנו עם המגוון שיש בישראל, במקרה שלנו. כמו מערכת הבריאות. מערכת הבריאות. יש מערכות אגב ציבוריות שלא מצליחות לעשות את זה, כמו מערכת החינוך. הרי. כן. סגריגציה. והמליץ לי על חוקרת שחוקרת מלטי קלצ'רליזם. רב תרבותיות. כן. פגשתי אותה. והיא חוקרת טיפול, ואז פרופסור דורט רוארסטריר שהמליצה שאנחנו גם נתחבר לחוקר שחוקר זהות, דוקטור צבי בקרמן, אז זה גם אנתרופולוג.
וגם מתאפלת, ושילבנו בין הסוציולוגי לפסיכולוגי, כדי לחקור את המפגש בין מיעוט רוב בחדר הטיפול. אז אני שוב רוצה לסרטט את זה. אנחנו מדברים על זהות אישית שקשורה במקום, במקום שבו אנשים גדלים, בשפה שאיתיים גדלים וכן הלאה. ואנחנו מדברים על זהות מקצועית, שאתה... קושר ביניהן באופן אינהרנטי, ומה שנקרא מעלה בריבוע, כשמדובר בקבוצות מיעוט. ולכל זה, אתם מוסיפים איזשהו היפוך של יחסים, שקורים בין מיעוט לרוב, למשל, בחדר הטיפול של עובד או עובדת סוציאלית. כן, שנקראת לו Status Contradiction.
כן, אנחנו נדבר על זה בפרקים הבאים, אבל אני רק רוצה לוודא את הזירה שבה אנחנו מדברים. בפרק הבאה נדבר יותר על המפגש באמת בחדר הטיפול.
¶ גיבוש זהות בקמפוס וחשיפה לפלסטינים
אני יכול לבוא ולהגיד קצת עליי, על זהותי הלאומית, האזרחית והפרופסיונלית. אני הגעתי בזמן הנכון למחקר הזה. תגיד למה? כי זהותי הלאומית התגבשה. בקמפוס, ההתוודאות לזהותי הלאומית לא הייתה בכפר ולא בבית ולא במרחב החינוכי. אלא בקמפוס באוניברסיטה העברית שם פגשתי מפלגות, פעילות פוליטית, חברתית שהייתה במה על מנת להשמיע קול. מפגש עם סטודנטים הערבים ממקומות שונים, מאזורים שונים, מדתות שונות, ומפגש עם החברה, מפגש אינטנסיבי עם החברה הישראלית, בכיתה, בפעילות הסטודנטיאלית, באגודת הסטודנטים.
בתקסים, נגיד, אף פעם לא ראיתי בכפר טקס לזיכרון השואה. או זיכרון חללי צהל. כן. או העצמאות, ושם פגשתי. אז גם פגשתי את החברה הישראלית, והיוונתי את המורכבות שלה, גם באתני, גם בהיסטוריה, ושמעתי מונחים ומושגים שלא הכרתי. וגם הכרתי יותר לעומק את החברה הערבית בישראל, ולמדתי אותה. ובנוסף, הרובד הכי חזק שהיה, הכי חזק, זה המפגש של 48-67. תגיד על זה מילה? אני?
48, עם הפלסטינים של מזרח העיר, ורמלה ובית לחם, שמלפני זה לא היה לי. כלומר... פלסטינים שחיים בגבולות 48, לזה אתה קורא אתה, 48, והמפגש עם פלסטינים שחיים... מחוץ לגבולות 48. בגדה. בגדה. אני קורא לזה הגדה, מי שרוצה לקרוא לזה יהודה וישומרון מוזמן. הגדה המערבית ומזרח העיר, שזה סטטוס אחר. התושבים במזרח העיר הם לא אזרחים, אבל אין להם את הסטטוס של הפלסטינים ביטול קרם. הם משהו באמצע. הם תושבים. אני ואת אזרחים. והם תושבים מ-67 עד היום.
תושבות פתוחה. במדינות מתוקנות תושבות היא מקסימום כמה שנים. אתה מקבל אזרחות. אבל היא תושבות מ-67. אז למשל הם לא מצבאים לכנסת. ולא מצבאים ליריית ירושלים. לא משתתפים. בבחירות של, וזה היה עבורי חדש, לא הכרתי את זה. אז שם פגשתי, הלכתי לתיאטרון. פגשתי את האוכלוסייה בבתי קפה, היה לי חשוב להקר תושבים ממזרח העיר, סטודנטים ממזרח העיר שלומדים באוניברסיטת בירזט. בירזט היה עבורי, מרחב חדש שמעולם לא הכרתי, אוניברסיטת בית לחם.
את זה ההורים שלי לא הכירו לי. הכרתי דרך הקמפוס באוניברסיטה. אז האוניברסיטה עבור הסטודנטים הערבים בתקופתי, הוא מרחב להבנייה והתוודאות עם זהות לאומית ואזרחית.
¶ השפעה פוליטית ואקדמיה מעורבת
אז עם זה אני הגעתי למחקר, והייתי בשל למחקר. אני ממש סקרנית לדעת, וזאת שאלה אישית. איך ההורים שלך מדברים היום איתך על הדברים האלה? אוקיי. אז אני פוליטית. כי הם יודעים את התהליך שאתה עברת. כן. אני תחנכתי בבית שגדל גם לחשבה ביקורתית. אהבת אדם. אני שומעת. ומאוד עצמאות להיות מה שאתה. ומתוך הערכים האלה קיבלו בן שהוא פוליטי מאוד, עם עמדה פוליטית ונטייה, שרואה איך אפשר לקדם חברה ראויה וטובה, שתכיל את כולם, וחילוני, ליברלי.
הם לא חילונים? ההורים שלי, דתיים, מסורתיים, שומרים מצוות, אבל בית פתוח, עובדה שאני שם שונה. אבל מתקבל. כן, לגמרי. כשאתה אומר פוליטי סמיר, למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שאתה, כי אתה הרי לא הולך לבחירות כרגע. כנראה שכן, אבל לא כרגע. יש ישיפה כזאת. אני חבר במפלגה, אני... משמיע קול, אני עולה על במות, משתתף בכנסים. כרגע לא, אולי, בעתיד. אבל אתה מדבר על המילה פוליטית בצורה... הכוונה... התפיסה הפוליטית שלי היא תפיסה ליברלית, שאומרת... בני האדם והזכויות של בני האדם ומרחב משותף.
ומהו הטוב המשותף, אני מסתכל עליו מתוך התפיסה הליברלית, ואני רוצה להשפיע על המרחב שאני חי בו, ולקדם אותו למקום הטוב, ואני אומר את זה, ואני עושה את זה. זאת התקווה. תקווה היא לא רק לרצות, אלא לעשות. כן. אז אני מחזיק בדוינג. זה הדבר הפוליטי? יש כאן גם מעשה. כן. כלומר, יש דוינג. אני כותב פוליטית, אני חוקר פוליטית, אני מביא העמדה, אני משתתף, אני חבר במפלגה, אני אומר, עכשיו אני משתתף בקבוצה מרתקת במנדל על...
פעילים פוליטיים, אנשי חינוך שהם עוסקים בחברה מכותבת, איך אפשר לגשר, אז זה מרתק. איך זה מתקבל בתוך האקדמיה? הרי האקדמיה זה מוסד שמנסה לספר... לתאר תמונה, שהיא לכאורה נקרא לה נקייה. כמה שיותר נקייה. לתאר אותה מפורט, מגוון, מורכב, כפי שהמציאות, אבל לעשות את זה... בחלים שינקו. לכאורה, את העין המתבוננת. אז איך זה מתקבל בתוך האקדמיה? האקדמיה עברה גם תהליכים, כן? אולי לפני 150 שנה ציפו האקדמיה להיות אובייקר.
אפקטיבית, ניטרלית, חוקרת, מייצרת ידע ונולג' אבל היום היא לא. אי אפשר שהאקדמיה תהיה ניטרלית. אי אפשר, מה זה בגידת האינטלקטואלים? אי אפשר שהיא תהיה ניטרלית, יש לה אג'נדה, יש לה ניטייה, יש לה עמדה, כי היא משפיעה על החברה, יש לה תפקיד להשפיע על החברה, לייצג ערכים, בעיניי ערכים... ערכים שמכבדים, קבוצות שונות בחברה. זאת העמדה של האקדמיה. עכשיו, האם כולם כמוני? לא, אני באתי ממדעי רוח, מדעי חברה, אז גדלתי בתוך.
פרדיגמה מסוימת, תוך מחשבה מסוימת, אני לא חוקר בתוך המעבדה, אלא אני חוקר עם נטייה, עם נטייה ועם עמדה, אבל אני חוקר בכלים מדעיים, אני מקצועי. זאת אומרת, בכל זאת אתה אומר, גם אם יש לי עמדה, אני בכל זאת יכול להסתכל על המציאות ולדלות ממנה מידע, שהוא עדיין מתאר את המציאות מהימנה. אני לא משפיע על מה שאני רואה, אבל אני כן מבקר... אחר כך, כשיש את הנתונים בידיי, להציע חלופה, או להציע דרך להתמודד עם הנתונים. נכון, וזאת בשלות של חוקר בזהותו המקצועית. האם היסטוריון יכול להיות אובייקטיבי, אני חושב שלא?
גם אי אפשר. היסטוריון הוא יש לו רקע תרבותי, מטען תרבותי, מטען רגשי, ויש לו עמדה ונטייה. העניין הוא שאתה משתמש בכלים מדעיים, ואתה נשאר... גם ברובד הערכי, אתה שומר על ערכיות, כן? ואתה פתוח לביקורת, אתה גם רואה איפה חסר, ומזמין שיח, כן? אי אפשר להשפיע לחברה. ולקדם תהליכים בחברה מתוך עמדה אובייקטיבית. אין כזה דבר. גם מטפל, אנחנו נגיע לזה בהמשך. הוא לא אובייקטיבי.
אני רוצה לשאול אותך מספר שאלות לפני שאנחנו מסיימים את הפרק לגבי אותה בחירה מקצועית. כשאתה הגעת להשכלה הגבוהה, לאוניברסיטה העברית, אתה פגשת, כמו שסיפרת לי, סטודנטיות וסטודנטים ערבים נוספים עם זהות שונה שגדלו... במקומות אחרים, עם מעמד אחר בחברה וכן הלאה. ואני סקרנית לדעת אם זה כבר משהו שאחר כך כשאתה בוחר להמשיך לעבודה סוציאלית, אם זה משהו שאתה אומר, אה, זאת נקודה שצריך לחקור אותה. זאת נקודה שצריך להסתכל עליה.
ההבדל בתוך החברה הערבית, ההבדל אולי גם להשוות את זה לחברה היהודית. האם אתה כבר מתחיל לחשוב על שאלות מחקר או על הבנייה של ניסויים, לבנות כל מיני ניסויים, ואתה תכף תגיד, אתה עובד בעיקר ב... חוטני, ברעיונות. אז תגיד על זה מילה, איך הדברים האלה בסוף מובילים אותך לחקור את השאלות האלה? איזה שאלות מתנסחות? אני חושב שזה יותר היה בפוסט דוקטורט. אחרי שצברתי ניסיון בדוקטורט,
בפוסט דוקטורט כן ראיתי שהחברה הערבית היא לא מקשה אחת. יש קבוצות אתניות, יש את הדרוזים, יש את הנוצרים, וגם בתוך הקבוצה הנוצרית יש את הקבוצות פורטסטנטים וקתולים. וגם המוסלמים, יש מוסלמים שהם אחמדים ובהאים, הרוב המוחלט הוא סוני, יש את הדרום הבדואין, יש את אזור המרכז והמשולש, יש את הגליל, יש גם את הגליל העליון, וזה יפה. זה גיוון שהוא מרתק, והתחלתי להבין אותו יותר ויותר אחרי הרעיונות שאני עשיתי בדוקטורט, אבל יותר גם בפוסט דוקטורט. היום במחקרים שאני כותב, כן, אני לוקח את זה בחשבון.
נגיד, עובד סוציאלי ערבי נוצרי, שמטפל במטופל מוסלמי. בתוך החברה הערבית עצמה, או עובד סוציאלי דרוזי, שמטפל בערבי מוסלמי. אז כן, זה מורכבות בתוך החברה הערבית שלא כולם מכרים. זה אישו בתוך החברה הערבית. אני יותר ויותר מודע לזה, כן, אין הרבה מחקרים על זה, אבל אני יותר מודע לזה, אני לוקח את זה בחשבון ואת ההשלכות של זה על המחקר והתוצאות שלו.
אנחנו נדבר בפרקים הבאים על מחקרים שעשית, כמו שכבר אמרנו, על היפוך תפקידים כזה בתוך חדר הטיפול, כשיש מטפל ערבי והמטופל יהודי. מה קורה באמת במקרה כזה שעכשיו נתת לי, כשהמטפל... הוא למשל ערבי נוצרי, והמטופל מוסלמי, או הפוך, האם גם... בתוך הבדלים, בתוך החברה הערבית, יש גם מעמדות, והאם הם גם באים לביטוי בתוך חדר הטיפול? כן, יש תהליכים מקבילים. כלומר, אנחנו מדברים...
במפגש בין הערבי ליהודי נגיד על יחסי כוח, שהם לא סימטרים, וזהות. ובמפגש הזה, מה שמאפיין אותו הכי חזק, שלפעמים זה בלא מודע, שזה מפגש עם האנימי אינדרום. כן, האויב שבחד, הצד האויין. כן, כלומר, אפילו אם את לא חווה אותי כאויב, אבל אני נוגע בפחד הקמאי. כן, עצם המבטא שלך מפעיל אצלי אסוציאציות למיניהם. המבטא, צבע האור, הליווש, הצורה שבה אני מדבר. איך אני מביע את עצמי, כן, השפה היא מייצגת במרכאות אויב, פחד. השפה הערבית יכולה להיות מפחידה. וגם עברית עבור... עבור הערבים, כן. למרות ש...
היא לא מפחידה, אולי יש ניקור או אלינשן היום בקרב הדור הרביעי. אולי היא מפחידה בגדה. ובמקביל, אין את התחושה הזאת שאני מול האויב. אם נגיד נוצרי מתאפל במוסלמי או ההפך. אבל כן יש סוגיות של מיעוט בתוך מיעוט. נגיד הערבים הנוצריים מקבוצה של מיעוט בתוך המיעוט הערבי המוסלמי. וזה אישו בפני עצמו. מרתק. אנחנו נמשיך בפרקים הבאים תודה סיפורך האישי סמיר שזור בסיפור המחקר שלך גדלת להורים שהם דור שני למלחמת 1948, מורים, אנשי מערכת החינוך הישראלית בזמן המשטר הצבאי בכפרים הערביים.
הורך גידלו אותך לשאול שאלות, להתעניין, ויחד עם זאת הסתירו נתכים גדולים מהמציאות שבה חיית, בעיקר מתוך צורך להגן עליך. גדלתה בין הכפר, בקה אלגרביה, ובין הערים היהודיות הגדולות הסמוכות, חדרה ונתניה, שייצגו את המודרנה, והקיבוץ היהודי, שייצג את הפסטורליה. אורח החיים השלב והמחובר לטבע בצורתו המודרנית. הזהות האישית שלך בתור אדם ששייכותו הלאומית היא פלסטינית ושייכותו האזרחית היא ישראלית, לא דוברה ולא עובדה במסגרות חייך, לפחות לא באופן מודע ופתוח.
ולא בבית. הזהות המקצועית לעומת זאת כן הוזכרה בבית באופן מודע, למשל כשעורך הכיוונות חלה הישגיות, השכלה הגבוהה ומקצוע חופשי. ובמיוחד כשאביך אמר לך, כשנכנסת לאוניברסיטה, שאם תבחר במקצוע ציבורי, כלומר שקשור למערכת הציבורית במדינה, אז חשוב שתממש אותו... בדרך הגבוהה ביותר האפשרית, כדי שתגדיל את מרחב החופש האישי שלך בתור אדם השייך לקבוצת מיעוט. הסיפור שלך מאיר את סיפורם של רבים בחברה הערבית בישראל, שזהותם מורכבת, מרובדת, אך לא ברורה, לא מעובדת, ולכן גם לא בשלה למפגש עם המציאות.
למשל, למפגש עם תושבות ותושבים שאינם אזרחים, למפגש עם יהודים ויהודיות, למפגש עם מנעד רחב של עדיקות דתית, ועוד ועוד. כששימשת היועץ חינוכי בבית ספר יהודי, הבחנת באופן שבו זהותך מקצועית תלויה בבשלותה של זהותך האישית, שאינה מתבלבלת במצבים מורכבים של סמכות מול אנשים מקבוצת הרוב. הורים ומורים יהודים, וילדות וילדים יהודים. המרחב המקצועי שנוצר סקרן אותך. וכשחיפשת דרך לחקור את הנסיבות המיוחדות הללו ואת מה שקורה לזהות המקצועית ולזהות האישית במצבים של היפוך סמכויות, ניגשת לעבודה סוציאלית.
עובדות ועובדים סוציאליים מעניקים שירות לציבור במוסדות ציבור. ולכן נוצרים לא מעט מצבים שבהם עובד או עובדת סוציאלית, השייך לחברה הערבית, מטפלת במטופלת השייכת לקבוצת הרוב, החברה היהודית. מהנקודה הזאת נמשיך בפרק הבא. תודה רבה לך, הדוקטור סמיר קעדן, מנהל שותף של המרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקר זהות ויחסי רוב ומיעוט בחדר הטיפול.
תודה לביוויאנה דייטש, תחקרנית התוכנית, לתמר בנימין המפיקה, לדימה קרנצוב, אורך ומעצב הכל, ותודה לכן מאזינות ומאזיני המעבדה. אנחנו נשתמע.