יבמות לט - י"ד בניסן, 15 באפריל

מדוע לא הקשה אביי על רבה מהכתובה במשנתנו שבה אין למשפחת האישה תביעת ודאי על רכושה בעוד שליבם יש תביעת ודאי (שהרכוש מוחזק ברשותו) ובכל זאת הם מחלקים את הרכוש לפי בית שמאי? כדי לענות על השאלה, הם מבינים את המשנה בצורה אחרת וטוענים שדין בית שמאי של יחלוקו לא מתייחס למקרה של הרכוש שהיה מוחזק בידי היבם. אביי מביא הסבר שלישי לשני חלקי המשנה בהבחנה בין מתי הגיע הרכוש לאישה. החלק הראשון מתייחס לרכוש שניתן לה כשהמתינה לייבום, ולכן אין ליבם טענה ברכוש. השני היה רכוש שניתן לה כשהייתה נשואה לבעל הראשון, שאז יעבור ליבם עם מות הבעל. לטענת אביי, הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל עוסק בשאלה האם יד הבעל נחשבת כיד האשה או יותר חזק מידה של האשה. יד היבם תמיד יהיה חלש יותר מהבעל המקורי - אם כן, או שיהיה לו כוח כמו האישה או פחות. רבא מביא הסבר רביעי למשנה - החלק הראשון הוא כשהיבם עדיין לא עשה מאמר ובחלק השני עשה מאמר. לכל אחד יש הבנות שונות לגבי עמדת בית שמאי לגבי הכוח של מאמר - האם בית שמאי רק אמר שהוא חזק מספיק כדי לפטור את קרוב משפחתה (כלומר אם אחותה נפלה לייבום ליבם שאיתו עשתה מאמר). או שמא היא חזקה מספיק כדי לתת לו זכויות על רכושה? איך שמבינים את המחלוקת בדברי בית שמאי משפיע על הסכמתם עם דברי רבא או לא. רב פפא סבור שהמשנה מתאימה ביותר לקריאה של אביי, מלבד העובדה שהחלק השני עוסק באישה שמתה כאשר זה היה יכול להביא המקרה כשהיא עדיין בחיים ולגבי הפירות. המשנה קבעה שלאחר שהיבם תקיים ייבום עם האישה, היא אשתו לכל דבר ועניין - לאיזה עניין? מדוע יש צורך להזכיר זאת? באופן אידיאלי האח הבכור צריך לעשות ייבום. אבל אם לא, בית הדין שואל כל אחד מהאחים. במקרה שאף אחד לא רוצה לעשות את זה, בית המשפט חוזר לאח הבכור וכופה אותו לעשות. לא מחכים לאח שאינו פנוי כרגע לעשות ייבום אם יש אחרים שיעשו זאת. ישנן שתי גרסאות למחלוקת בין רבי יוחנן לרבי יהושע בן לוי. הגרסה הראשונה היא אם יש אח קטן שיעשה ייבום או אח גדול שיעשה חליצה, מה שעדיף. בנוסח השני כולם מסכימים שעדיף אח קטן שיעשה ייבום, אבל הוויכוח הוא לגבי חליצה ​​- האם יש העדפה לאח הגדול או שהוא ואח קטן שווים אם הם עושים רק חליצה? חלקים ממשנתנו מובאים לפי כל גרסה כדי לנסות להוכיח מי צודק אך כל הניסיונות לא מוצלחים. משנה בבכורות יג ע"א קובע שבהתחלה ייבום היה עדיף, אבל עכשיו חליצה ​​עדיפה שכן אנשים לא עושים ייבום בכווה למצווה. אבל רב עדיין סבור שהבחירה בידי האח ואיננו מכריחים אותו לעשות חליצה. רמי בר חמא סבור שהדברים השתנו שוב וייבום הוא אידיאלי. למה? הגמרא מסבירה את עמדתו שבמקור קבעו כאבא שאול שאי אפשר לקיים ייבום אלא אם כן מתכוונים לקיים את המצווה, ולא בגלל שהאח חושב שהיא יפה או סתם רוצה להינשא לה. אבל אז דגלו בשיטת חכמים שהתירו ייבום בכל מקרה, לא משנה הכוונה. מובאת ברייתא שמבוארת בשני אופנים שונים - דרך אחת כאבא שאול והשנייה כחכמים.