יבמות ה - שבת ט' באדר 2, 12 במרץ

הדף היום מוקדש ע"י רחל לופטין לכבוד בתה, כארה לופטין.

מהיכן אנו למדים שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה לדעת חכמים החולקים על רבי ישמעאל וסוברים שהמילים "צמר ופשתים" בפסוק בשעטנז שסמוך לפסוק על ציצית נחוצות לעצמה ואינן פנויות. הגמרא מציעה שלוש תשובות נוספות - ראשית, מצורע שמצווה לגלח את כל שערו ובנוסף כתוב 'ראשו', למרות שהתורה קובעת שאדם לא יכול לגלח את פאות ראשו – מכאן שמצות עשה של גילוח כל שערו דוחה את הלא תעשה. תשובה זו נדחית כיוון שהמצות לא תעשה היא חלשה יותר כי מוגבלת רק לגברים ולכן אינם יכולים ללמוד ממנה למצות עשה רגילים (חזקים יותר – ששויים לכל). הניסיון השני הוא מכהן שהוא מצורע שגם מגלח את כל ראשו, כולל פאות זקנו, למרות שיש מצוות לכהנים שלא לגלח את פאות זקנם. למרות שגם זה מצומצם, הגמרא סבורה שזה התווסף על הקודם כדי ללמדנו גם על כל המקרים רגילים (דרך לימוד של 'אם אינו עניין'). אבל גם זה נדחה מכיוון שהוא עדיין מוגבל רק לגברים (וכוהנים) ואי אפשר ללמוד מהמקרה הקודם שכן לכהנים יש הרבה איסורים נוספים אז אולי יחשבו שיש להחמיר כאן ולכן יש צורך להגיד שלא. הניסיון הבא הוא מנזיר שהוא מצורע, וגם עליו יש איסור להתספר בכלל ומתירים לו לגלח לטהרו ממצורע. אולם גם זה נדחה שכן לנזיר יכול לבטל את נזירותו אם ירצה. זה מחליש את הלא תעשה ולכן לא נוכל ללמוד משם למקרים אחרים. הגמרא חוזרת לפסוקים על ציצית ושעטנז ומנסה למצוא מילים מסוימות שם ש'פנויים', עד שלבסוף מגיעים למסקנה שהיא נדרשת מהמילים שעטנז, כיוון שמילה זו אינה נחוצה ולכן ניתן ללמד בה שעשה דוחה לא תעשה בכלל. לאחר מכן, מבקשת הגמרא להוכיח שעיקרון זה חל גם על מצוות לא תעשה שעונשן כרת. הם מנסים ללמוד את זה מברית מילה, קרבן פסח, קרבן תמיד, שילובים שונים של כמצוות אלו ומכיבוד אב ואם, אבל כל הניסיונות נדחים.