יבמות עד - י"ט באייר, 20 במאי

לאחר הניסיון הכושל הראשון של רב ששת להוכיח כי ערל אינו יכול לאכול מעשר שני, מנסה הגמרא להביא שלושה מקורות נוספים שיוכיחו זאת גם. אבל כל הניסיונות נדחים – שני הראשונים כי ניתן להסבירם כמתייחסים למעשר ראשון, האחרון כי שניתן לייחסו לרבי עקיבא. רבי יצחק סבר כרב ששת ומוכיח זאת מתוך גזירה שווה מפסח, תוך שימוש במילה ממנו. אפשר להקשות על הגזירה שווה הזאת מכיוון שפסח דינו חמור יותר ולכן עליהם להוכיח שאחד (או שניים, תלוי איך סוברים בעניין זה) מאזכורי המילה מיותרים ולכן ניתן להשתמש בהם לגזירה שווה על אף הקושי. יש 3 אזכורים למילה מימני במעשר שני ובפסח - בשביל מה כולם נצרכים ואיזה מהם מיותר? כעת, לאחר שסיימה הגמרא לעסוק במילה הראשונה במשנה (שערל לא יכול לאכול תרומה), עוברים למקרה הבא - טמא. מאיפה זה נדרש? הפסוק בויקרא כב:ד דן בכהן טמא שאסור לו לאכול קדשים - הגמרא מוכיחה כי מדובר בתרומה. הפסוק שם אומר לאחר שלאחר טהרתם מותרים לאכול - מנין נדע שפירושו עד שקיעת החמה ולא עד שמביאים קרבן, במקרה שחייבים בהקרבת קרבן, כפי שנוהגים במקרה הזה (זב ומצורע)? רבי ישמעאל מסביר שזהו זב או מצורע שאינם צריכים קרבן (זב – ראה רק שתי ראיות, מצורע שלא היה מצורע מוחלט אלא מוסגר. עוד הם מסבירים שבמקרה שאולי חשב שבטמא שצריך להביא קרבן אולי צריך להמתין עד שמביאים את את הקרבן כדי שאפשר יהיה לאכול תרומה, מביאה הגמרא את המקורות בתורה שמלמדים שלא. במשנה נגעים י"ד:ג המבדיל בין אכילת מעשר - מיד לאחר הטבילה במקווה - תרומה - לאחר הערב שמש - לבין קדשים - לאחר הבאת הקרבן. מאילו פסוקים הם נדרשים ומדוע ברור שכל אחד מתייחס לעניין הזה ולא לאחר?