שבועות ד - ז' באייר, 5 במאי

הגמרא מקימה את המשנה לפי רבי ישמעאל על ידי הסבר שהמקרה של שבועות במשנה מתייחס למי שעבר בכוונה וחייב מלקות, לא קרבן. זה מעורר קושי עם רבי יוחנן שסובר כסתם משנה אך אינו נוהג לפי משנה זו, שכן יש מקרה אחד שעבור בלי לעשות מעשה ורבי יוחנן סובר שאין מלקות במקרה כזה. לפתרון הקושי, הם מביאים סתם משנה אחרת שרבי יוחנן סובר כמותה. מדוע רבי יוחנן בחר באחת ולא באחרת? מדוע רבי יביא שתי משניות סותרות?

לאחר פתרון כל העניינים האלו, הגמרא מעלה קושי נוסף. כיצד יכולה המשנה להתייחס למלקות בצרעת ושבת שאינם ניתנים לעונש מלקות? ישנו מקרה של צרעת שבו מקבלים מלקות ולגבי שבת יש מלקות אם התרו בחוטא שיקבל מלקות כי רבי ישמעאל סובר שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו. זה מסביר מדוע מלכתחילה המשנה הוסברה לפי רבי ישמעאל ולא ר' עקיבא כי לר' עקיבא לא נענשים מלקות אם יש עונש מוות. הגמרא מערערת על נקודה אחרונה זו מכיוון שהמשנה בבירור אינה תואמת את רבי עקיבא מסיבות אחרות כיוון שהוא אינו כולל את מי ששכח את המקדש או קדשים. ניתן לפתור שאלה זו באותו אופן שבו אנו קוראים את המשנה לפי רבי ישמעאל, עם מלקות במקום קרבן.

לאחר פתרון הסוגיות הקודמות, עולים קשיים נוספים בהסבר המשנה כמתייחסת למלקות, שכן במקרה של טומאה, ברור מהניסוח במשנה שהסוגיה היא של מי שחטא בשוגג וחייב להביא קרבן. לכן רב כהנא (על בסיס רב יוסף, אך עם שינוי קטן) מסביר שהמשנה מתאימה לרבי שסובר כמו רבי ישמעאל במקרה של טומאה וכמו רבי עקיבא במקרה של שבועות.

כיצד רב כהנא יכול להיות בטוח שרבי סובר כמו רבי ישמעאל בטומאה וכמו רבי עקיבא בשבועות? הגמרא מספקת מקורות לכך.