נזיר נ - כ"א באדר, 14 במרץ

רבי יהודה הקשה על הניסוח במשנתנו כפי שהביא בסומכוס "על המת ועל כזית מת" - אם די בכזית כדי לטמא את הנזיר, ברור שעל מת שלם ייטמא. מאחר שרבי יהודה כעס על כך, מנסה רבי יוסי להסביר את המשנה. אולם תשובתו נדחית. הגמרא מצטטת את רבי יוחנן ורבא אשר מביאים כל אחד דרכים שונות להבנת ביטוי זה - או שזה היה מהפלה של עובר שעדיין לא התחברו האיברים על ידי הגידים ושרירים או שזה עצמות מגוויה קטנה מאוד שלא מכילים את השיעור המינימלי (רובע קב עצמות) כדי להעביר טומאה, אבל הם הם רוב בניין או רוב מניין האברים. נצל מוגדר כנוזל מגוויה שקרש. למה זה צריך לקרוש? האם דין הנצל (נוזל מגוף מת שמטמא) תקף גם לגבי טומאת נבלה (ומטמא כאב הטומאה)? אם סוברים כי טומאה ברמה גבוהה של נבלה היא רק במה שראוי לאכילת אדם, אז ברור שהנצל אינו מטמא בבעלי חיים, אך אם סוברים שטמאת נבלה חייבת להיות ראוי לאכילת כלב, אז נשאלת השאלה לגבי נצל (כי זה כן ראוי לאכילת כלב). הם מנסים לענות על השאלה מתוספתא על נוזל שנרתח בשמש שאינו מטמא, אבל הם מסיקים שהוא כל כך רקוב עד שהוא אפילו לא ראוי לאכילת כלב ולכן לא ניתן לענות על השאלה. רמי בר חמא שואל שאלה על משנה במכשירין ה:ט לגבי נוזלים סמיכים שכששופכים מכלי טהור לכלי טמא, שני החלקים נחשבים כאחד (חיבור) וחלק אחד יכול לטמא את השני בצורה זו. רמי בר חמא שואל האם כשחכמים חולקים על בית שמאי בעניין איזה מאכלים יש להם דין חיבור, האם הם סוברים שיש חיבור רק אם החומר זורם אחורה עם הפסקת המזיגה או האם זה כשהחומר כל כך סמיך ודביק עד שהוא נתפס כיחידה אחת? התוספתא באוהלות ד:ג ומשנתנו מובאות כדי לענות על השאלה, אולם שני הניסיונות נדחים. כמה עולה הזיעור הנדרש "מלוא תרווד" (מצקת) המוזכרת במשנה? מובאות שתי דעות. קושי מועלה כנגד אחת הדעות מברייתא אך הוא נפתר בשתי דרכים אפשריות.