נזיר כג - כ"ד בשבט, 15 בפברואר

הדף היום מוקדש ע"י טרי קריבושה לרפואת בעלה, הרב חיים יהודה בן פייגה ריבה ולבתם תמר דוידה בת שרה לאה.

אם אשה נהייתה נזירה ובעלה מפר את נדרה ללא ידיעתה והיא שותה יין בלי לדעת שהיא כבר אינה נזירה, היא לא מקבלת מלקות על פי דין תורה. עם זאת, רבי יהודה מוסיף שהיא מקבלת מלקות מדרבנן שכן התכוונה לעשות עבירה. ברייתא מביאה פסוק שממנו לומדים דין זה ורבי עקיבא לומד משם שמכיוון שמי שהתכוון לחטוא אך לא חטא נענש, על אחת כמה וכמה מי שהתכוון לחטוא וחטא. שני פסוקים נוספים מובאים כדי להראות עד כמה זה חמור למי שחטא במזיד מזה שצריך לכפר על מעשים שיש בהם ספק אם בכלל עשה עבירה כגון במקרה של ספק אם אכל חתיכת חלב או שומן (הן במקרה שהיתה חתיכה אחת ולא היה ברור אם חלב או שומן, והן במקרה שהיו שני חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב והאדם לא בטוח איזו מהם אכל). מדוע היה צורך להזכיר את כל שלושת המקרים? בעניין הכוונה, לפעמים אנשים שונים יכולים לעשות את אותה פעולה אבל עבור צדיקים, זה יהיה מעשה טוב ועבור רשע זה יהיה מעשה חטא. יש ויכוח בין רבי יוחנן לריש לקיש מה היא דוגמה טובה לכך. לאחר קושי על דוגמת ריש לקיש, מובאת הצעה שהסיפור עם לוט ובנותיו הוא דוגמה טובה לכך שכן כי הן עשו זאת מתוך כוונה טובה והוא לא. איך יודעים שלא היו לו כוונות טובות אלא התכוון לזנות? והרי הוא לא היה אנוס כי היה שיכור? הם מוכיחים כיצד אנו יודעים שלוט חטא בכוונה, והוא נענש בסופו של דבר בכך שיהודים אינם רשאים להתחתן עם זכרים מעמון וממואב, צאצאיו. תמר וזמרי מובאים כדוגמאות נוספות כיצד ניתן לעשות אותה פעולה מסיבה חיובית ומסיבה שלילית. תמר זכתה לשכר מלכים ונביאים שיצאו ממנה וזמרי נענש בכך שאלפי יהודים נהרגו. נוצר דיון על מי שעובר עבירה לשמה (לשם שמיים) ומי שעושה מצוה שלא לשמה – באיזה מהם יש יותר ערך? מובאת הדוגמה של יעל וסיסרא לגבי עבירה לשמה.