כתובות עא - י"ט באלול, 15 בספטמבר

רבא ואביי חלוקים על ההבדל בין רבי יהודה לתנא קמא במשנה לגבי מקרה של אדם שנדר לאסור על אשתו ליהנות ממנו. לגבי טווח הזמן של 30 יום, רב ושמואל חלוקים בשאלה האם זה אומר שהוא נדר "עד שלושים יום" או שזה היה ללא מסגרת זמן והמשנה אומרת שאנו נותנים לו 30 יום לראות אם ישכך כעסו וישנה את דעתו. יש להם אותה מחלוקת על משנה בכתובות סא: שבה הוא אוסר עליה לקיים עמו תשמיש המיטה. מדוע היה צורך לציין את המחלוקת בשני המקרים? במה שונים המקרים? מביאים קושי נגד שמואל מהמקרה השני במשנה שהוא אוסר עליה סוג פרי ואין תקופת זמן כדי לראות אם ישנה את דעתו. על כך עונה הגמרא שחייב להיות שהיא זו שנדרה את הנדר והוא אישר אותו. דעת המשנה היא שבמקרה זה, הוא נושא באחריות שכן ללא אישורו, הנדר לא היה תקף ("הוא נתן אצבע בין שיניה"). דעות המופיעות סתם במשנה מיוחסות בדרך כלל לרבי מאיר, אולם במקרה זה מעוררת בעיה שכן רבי מאיר גורס כי בנדרים שאישה נודרת והבעל מאשר, האישה היא האחראית. הגמרא מנסה ליישב זאת עם מקור אחר המראה שר' מאיר סובר שזה אשמתה והיא אחראית. בברייתא הזאת יש שני זוגות של חכמים שחולקים זה על זה. חלק מהדעות האחרות שם גם אינן תואמות את הדעות במשנתנו והגמרא מנסה לפתור אותן. רבי יוסי במשנה קבע שאישה ענייה שבעלה נדר שאינה יכולה להתקשט ללא הגבלת זמן חייב לגרש אותה ולתת לה את דמי הכתובה. זה מראה שבעל יכול להפר סוגים אלה של נדרים. אולם במקום אחר אומר רבי יוסי שאין ביכולתו לבטל נדרים מסוג זה - רק כאלה הנחשבים לעינוי נפש לאישה. הגמרא מציעה שזה יכול להיות בגדר עניינים שבין הבעל לאישה. עם זאת, לא ברור שכולם יסכימו שזה נכנס לקטגוריה הזו, ובמקרה זה הם מציעים שנוכל להסביר את המקרה בצורה קצת אחרת - שהיא נשבעת לאסור עליה ליהנות מיחסים עמו אם היא תתקשט. מהי מסגרת הזמן שתתאפשר להם להישאר נשואים אם הייתה ענייה (לפי רבי יוסי) ומדוע הוא סובר 30 יום לאישה עשירה? אם מישהו נשבע שאשתו תיאסר לבקר את משפחתה - משך הזמן עד שיצטרך להתגרש ממנה תלוי בשאלה אם משפחתה גרה בעיר או לא. אם נדר שתיאסר עליה לבקר בבית אבל או בבית שמחה, חייב לגרש אותה מיד אלא אם יש "אנשים לא טובים" והוא רוצה להרחיקה מהם. אם הוא נשבע שהיא צריכה לעשות דברים שיביישו אותה, עליו לגרש אותה מיד. בכל המקרים הללו היא מקבלת את כספי כתובתה. הגמרא מביאה שני פתרונות לסתירה בלשון המשנה במקרה של הנדר לאסור עליה ללכת לבית אביה.