בבא קמא קיד - שבת ט"ו באדר א', 24 בפברואר
Episode description
הדף היום מוקדש ע"י אמי גולדשטיין לע"נ סבתה אן ברנט.
רבא מביא דין נוסף המתייחס לבתי דין שאינם יהודים - יהודי אינו יכול להעיד בענייני ממונות נגד יהודי אם בית המשפט של האנים יהודים מקבל עדות של עד אחד כיון שזה נוגד את ההלכה היהודית ובכך יגרום להוצאת ממון מיהודי שלא על פי דין תורה. מנדים את מי שעושה זאת. גם מנדים את מי שמוכר קרקע לאינו יהודי אם הוא גובל בקרקע של יהודי. מאיזו סיבה זה אסור? המשנה אומרת שאם מישהו גוזל ונותן לנגזל חפץ אחר בתמורה, או אם גבאי מיסים גבה חפץ והחליפו בחפץ אחר, לא צריך להחזיר את הפריט שכן אפשר להניח שהבעל המקורי התייאש מלקבל אותו בחזרה, וייאוש עם שינוי רשות מועיל להקנות לאדם בעלות על החפץ. אבל במקרים אחרים מזכירה המשנה שרק אם אנחנו יודעים שהבעל התייאש, אז החפץ נקנה. כיצד נוכל ליישב את ההבדל בין שני משפטים אלו במשנה? המשנה אינה מבדילה בין גניבה לגזילה וניתן להסיק מהשורה הראשונה במשנה שאם לא נדע שהבעלים התייאשו, מניחים שהתייאשו. אם כן, משתנינו וגם ברייתא אחרת סותרות את הבנתו של רבה (במחלוקת בינו לבין עולא) במשנה במסכת כלים כו:ח במחלוקת בין רבי שמעון לחכמים שכל אחד מהם חושב שיש סיבה להבחין בין גניבה לגזילה לעניין ייאוש (כל אחד בצורה אחרת). מובאות תשובות שונות, ביניהן מציגות דעה חדשה של רבי הסובר שדין ייאוש בגניבה הוא כמו בגזילה. האם רבי סבור שגניבה כגזילה כרבי שמעון (שיש ייאוש בגזילה) או כדעת חכמים (שאין ייאוש בגזילה)? שני המקורות שהובאו לפני (משנתנו והברייתא) מובאים כדי לענות על השאלה, אך נדחים. מובא מקור שלישי שבו מוכיח שרבי סבור שלגניבה וגזילה יש דין זהה כגזילה לרבי שמעון ואפשר להניח שהבעל התייאש. המשנה קובעת שאשה וקטן נאמנים להעיד מיהו הבעלים של נחיל דבורים. אך הגמרא מצמצמת את זה למקרה שהסיחו לפי תומם (סיפרו סיפור ותוך כדי אפשר היה להבין מיהו הבעלים, אך לא במקרה שהעידו בבית דין). מתי עוד אפשר להאמין למי שמסיח לפי תומו?