בבא מציעא כז - ט"ז באדר ב', 26 במרץ

המשנה פוסקת שאם מוצאים כסף בין פירות שרכש, אפשר לקחת את הכסף, ולא צריך לנסות להחזירו למוכר. רבי ינאי מגביל זאת לנסיבות מסויימות. מובא ברייתא התואמת את דברי ר' ינאי. הפסוקים בתורה המתייחסים לאבידות מפרטים כל מיני פריטים שאבדו שיש להחזירם. מה נגזר מכל אחד מהמונחים הללו? רבי יהודה ותנא קמא חלוקים בשאלה אם לדרוש את ההלכה שאין צורך להחזיר פריט שהוא פחות מערכו של פרוטה מהמילים "אשר תאבד" או מהמילה "ומצאתה". האם יש השלכה מעשית בין שתי הדעות או שזה רק מחלוקת מאיזה מילים לדרוש? מה דורש כל אחד מהמילה השנייה שלא לא דרש לעניין זה? האם היכולת להחזיר אבידה על ידי מתן סימנים היא דין דאורייתא או דרבנן? ההשלכות לשאלה זו: האם ניתן יהיה להחזיר לאישה גט אם תביא סימנים? מובאים ארבעה מקורות בניסיון להוכיח כי ניתן להחזיר אבידות על ידי סימנים לפי דין דאורייתא, אך כולם נדחים. האם שאלה זו היא מחלוקת תנאים, כפי שניתן לראות במחלוקת על זיהוי חלל על סמך שומא (יבלת שבגוף), כדי להתיר לאשתו להינשא? עם זאת, הגמרא מציעה שלוש אפשרויות נוספות לבסיס למחלוקת שאינן מבוססות על האם סימנים הם דין דאורייתא או לא. רבא מסביר שאם סימנים הם לא דין דאורייתא, על סמך מה הרבנים יכולים לקבוע שניתן להחזיר חפצים על ידי סימנים אם אולי זה עלול לאפשר ל"אדם הלא נכון" לאסוף חפץ אבוד אם הוא יצליח לספק סימנים? לאחר שרב ספרא מעורר קושי בנימוקו של רבא, מציע רבא הסבר חלופי. הגמרא מעלה קושי גם על ההסבר השני אבל פותרת את הקושי.