ילד / אורית גידלי

נושא כדרכון את השאלה הפשוטה 

שמתחילה תמיד במה זאת אומרת ומסתיימת 

בככה זה לא תשובה. 

אני לא יודעת לענות לך כמעט על כלום, ילד, 

לא מה מסדר את הטבלה המחזורית 

ולא מה מאחורי החלל ואם יש בכלל, 

אבל מולך אני מרגישה 

שכבר אין לי עוד כל כך הרבה ללמוד 

ואפילו יתכן שהגעתי. 

וכשאתה גורר את רגליך חזרה למיטה, 

גמד למבט, ענק לזו שמביטה, 

אני יודעת ששנים אני יכולה לשתוק עכשיו 

בלי להגיד בבקשה, 

שנים אני יכולה רק להקשיב לך מעבר לדלת, 

קורא ואז נרדם. 

יש משהו אחרי החלל, ילד, רק שתדע, 

ואני ניגשת בשבילו לאור שמעל ראשך, 

מכבה מדליקה ושוב מכבה, 

קורצת לכוכבים מתוך הבית.