שַׁיט / ריטה קוגן

שַׁיט / ריטה קוגן 

אֶאֱטֹם אֶת הַבַּיִת מִפְּנֵי הַמַּחְשָׁךְ,
כִּי גָּדוֹל הַמַּחְשָׁךְ וְהַבַּיִת קָט,
וְהַמַּיִם עוֹלִים, וְהַגֶּשֶׁם נִמְשָׁךְ,וְהַבַּיִת נִתָּק וְשָׁט.

וְעִמּוֹ הָעוֹרְבִים, הַתֻּכִּים, הַיּוֹנִים,
הָעֵצִים בַּמִּרְפֶּסֶת הַמְּטֻלָאָה,וְעִמּוֹ הַנָּמִים, שְׁחֹרִים־לְבָנִים – חֲתַלְתּוּלִים אַרְבָּעָה.

כַּפּוֹתַי מֻנָּחוֹת עַל תַּנּוּר מְלֹהָט,כַּפּוֹתֵיהֶם אֶת הַכֶּסֶת לָשׁוֹת,וְהַבַּיִת הַקָּט, הַשּׁוֹקֵט, שָׁט
בֵּין יַמִּים לְבֵין יַבָּשׁוֹת.